Happy Mother’s Day

בחורה עם מחשב נייד

היום זה יום האם באמריקה, כולן מברכות את כולן ב

Happy Mother's Day

הן שמות תמונות מתוקות בפייס של בראנץ שהילדים הכינו וברכות ורודות עם לבבות שהילדים או בן הזוג כתב, ורדים אדומים ורודים שקיבלתן ויום מדהים שרק יכולתן לקוות לו הגיע היום

אמריקה מעולה ב

Sugar Coating

אבל לא אצל כולן היום הזה סוכר ואז מתחיל התסכול של ההיא קיבלה ככה והילדים של זו יודעים להעריך והבן זוג שלה ממש מלאך ואצלינו משהו מתהפך בבטן וזה לא נעים

אני חושבת שהיום הזה בעצם די מיותר וגם יכול לגרום לתסכול מיותר, זה בדיוק כמו יום הולדת, שמחכים ומצפים שמישהו יפתיע אותנו בדיוק כמו שאנחנו רוצות, ויזמין לנו את התכשיט שרצינו אבל לא קנינו כי….או את הסופש שבא לנו עליו או את הארוחה במסעדה, וזה לא באמת קורה, כי או שהתקשורת לא הועברה כמו שצריך או שפשוט אנחנו יודעות הכי טוב מה אנחנו רוצות ועדיף שנזמין, נארגן לעצמנו במקום לצפות שיעשו בשבילנו

ציפיות זה לכריות" אמרה לי פעם מישהי"

לפני שהלכתי לזומבה הבוקר סיכמתי עם הבנות שלי מה הן הולכות להכין לי ליום האם (כן, אני לא לומדת) אז בדרך הביתה דימיינתי את הבית כמרקחה, הבנות ושי עומלים על ארוחת צהריים, דימיינתי את ליהי צולה את הבשר על הברבקיו, את מאיה מקלפת את תפוחי האדמה והבטטות והרוזמרין כמו שדיברנו, את אריאל מכינה סלט ירקות וסלט פירות כמו שביקשתי ושי מנצח על כולן בטבעיות תוך כדי זמזום שיר

טוב, מיותר לציין שזה ממש לא מה שהיה

שנייה לפני שנכנסתי, שרון שהחזירה אותי הביתה מהזומבה אמרה לי:

"ענת, גם אם אף אחד לא עשה כלום את לא כועסת"

אז נכנסתי הביתה לגלות ש

מאיה נעלה עצמה בחדר בוכה

ליהי בחדר שלה רואה תוכנית טלוויזיה במחשב שלה

שי ואריאל במטבח מכינים חביתות

כך בשנייה התפוצץ לי החלום הורוד

כששאלתי את ליהי: "מה קורה? לא סיכמנו משהו?" היא לחצה פאוז במחשב וענתה לי: "אמא, באמת, את לא מבינה שזה לא עובד אצלינו? אל תתכנני משהו שלא יכול לעבוד" סובבה את הגב ולחצה על פליי להמשיך לראות את הסדרה שלה

?רציני? זה מה שיהיה היום

אז התחלתי להכין את תפוחי האדמה ולתת הוראות מה לעשות כדי שתהיה פה בסוף ארוחת צהרים ואז ראיתי שמאיה כן חתכה את הבטטות אבל במקום לחתוך אותן לקוביות היא חתכה אותן לחתיכות קטנטנות שהרכיבו את המשפט

Happy Mother's Day

ומסתבר שכולם במקום להתלהב נזפו בה שהיא לא מכינה מה שהיא אמורה להכין, היא נעלבה ואז דברים יצאו משליטה

לאחר שעתיים ישבנו לאכול את ארוחת יום האם בגינה ודווקא היה ממש נחמד וגם הבנתי שאם אין אני לי מי לי

…אבל זה כבר סיפור אחר

 

קצת קשה לי להאמין אבל חצי שנה עברה מאז ה15 האוקטובר שהלכתי בתמימות לעשות ממוגרפיה

קודם כל אני אומרת שלום ענת! כי מי שכאן, מלווה אותי את הדרך זו בהחלט לא אותה ענת מלפי חצי שנה

זו ענת שמסתכלת בעיניים ולא מפחדת, זו ענת שנמצאת עם אנשים שעושים לה טוב ולאו דווקא אלו שהיא עושה להם טוב, ענת שלא מווותרת, אבל כן מוותרת לעצמה והרבה (שינה בצהרים למשל…) זו ענת שאומרת כן אבל גם אומרת לא כשצריך, זו ענת שאוהבת אבל גם יודעת שזה בסדר אם יש כאלו שלא אוהבים אותה , זו ענת שמרשה לעצמה לקחת את הזמן בשבילה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמה שהיא הכי שווה בעולם, בשבילה

לפני חודש התחלתי ללכת לקורס

Public Speaking

בקולג ליד הבית, פעמיים בשבוע, שעה וחצי כל פעם, אני ממש נהנית למרות שכולם שם ילדים בני 18-19

החלטתי שאני לומדת את הקורס הזה כי תמיד נמנעתי בעבודה לנאום באנגלית כי בראש שלי האנגלית שלי אף פעם לא מספיק טובה, או שהמבטא שלי חזק מידי, לכיתה הזו נוספו עוד 2 התמודדויות, קודם כל אני יכולה כמעט להיות אמא שלהם ודבר שני אני באה לכיתה קירחת, עם פנים אדומות מסטרואידים, עייפה, בלי גבות וריסים, לא המחזה הכי נעים שיש ובכל זאת צריכה לעלות על הבמה ולדבר ולהציג כמו כל אחד אחר.

כשסיפרתי לסיגי את התחושה הזו היא חייכה אלי ואמרה לי:

You are far more interesting then them

את הרבה יותר מעניינת מהם

מה שסיגי התכוונה זה שיש לי הרבה יותר מה להציע מלהם, כי עברתי הרבה יותר מהם בחיים

וזה הרגיש לי כל-כך נכון , ועם המנטרה הזו אני עולה לנאום ומרגישה שאני נותנת להם מתנה

אז ביום הראשון כשנכנסתי לכיתה הסתכלתי ימינה: סינים, הסתכלתי שמאלה: סינים, הסתכלתי ישר: סינים ו2 לבנים שאחד מהם הוא המרצה, ישר הייתי בטוחה שהתבלבלתי בכיתה וזה לימודי מזרח אסיה או לימודי אנגלית לדוברי סינית, אבל לא, זו אכן הכיתה שאליה נרשמתי ופשוט יש באזורינו מלא סינים אז זה הגיוני שהכיתה תהיה מורכבת מרוב סיני, אבל עכשיו, חודש לאחר מכן, כשאני מכירה כבר חלק מהאנשים וגם את סיפור החיים שלהם שכן אחד מנאומים היו לספר קצת את סיפור החיים שלנו , הבנתי שהכנסתי את כולם לקטגוריה אחת ובעצם רק חצי מהם ממש סינים והחצי השני הוא ערבוב ברזילאים, יפנים, תאילאנדים אירניים, פקיסטנים, אפילו אחת ממולדובה, כשלא מכירים אנשים יש נטייה להסתכל עליהם רק על פי החיצוניות ולשים אותם בתבנית מסויימת.

זה מזכיר לי שכשהחלפתי קבוצה במקום העבודה, לפני חצי שנה ( קצת לפני שהלכתי לממוגרפיה) כולם בקבוצה החדשה ניראו לי הודים וסינים, וכשאנשים היו אומרים לי שגם בקבוצה הקודמת היו לנו בעיקר הודים וסינים  אני ממש התנגדתי ואמרתי מה פתאום, כי בשבילי הם היו חברים ולא קיטלגתי אותם לפי מאיפה באו, חברים כמו: בינוראג', פראטאפ , אשרייה ודונג-שאנג וגם את שומיי, בו, ג'איאנט ושרוב שמות המשפחה הם: לי, וונג וזאנג ולי זה נראה לגמרי כמו שצריך וכאן, בכיתה בקולג, הלכתי בצורה טבעית על הדיפולט של לשים את כולם בקערה אחת ולערבב

כשנגמר החורף והתחיל האביב התחלתי להסתובב בחוץ בלי כובע, יותר נוח ויותר נעים לי בלי משהו על הראש, יותר טבעי לי  (פאה לא שמתי אפילו פעם אחת) אבל אז תפסה אותי אלרגיה לשמש, לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה…אני, שמעולם לא הייתי אלרגית לכלום, לוקחת כדורים נגד אלרגיה על ימין ועל שמאל, אבל אלרגיה לשמש? עד כאן! זה מזכיר לי כל הזמן את הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" כשסרג'יו קונסטנצה "אמר לויקטור חסון אחרי שהאחרון ראה את יעלי: "אתה קיבלת מה קוראים בשפה מדיצינה 'זפטה שמש'…אתה צריך לעשות אמבטיה חול

טוב אמבטיית חול לא עשיתי אבל כן הזמנתי לי כובע עם שוליים מאד רחבים, כאלו שמסתירים את העורף. שירי קוראת לזה כובע של חנונים,  אבל אין לי ברירה

מה שכן האלרגיה הזו גורמת לפנים שלי להתנפח ולעינים להתכווץ, לפעמים בכיתה בקולג' אני מרגישה שאני משתלבת באווירה ונהיית סינית, טוב, לפחות בעיניים

חני, בת הדודה שלי, שאלה אותי לפני כמה שבועות: מדוע בעצם אני כותבת על ארועי עבר ולא על מה שקורה לי ממש בשבוע הזה, וחשבתי על זה, זה בעיקר בגלל שאני צריכה לעכל דברים שקרו, להרגיש שהם שיכיים לי , ואני מקבלת אותם, ויש לי עליהם בעלות כי אני יצרתי את החוויות האלו ורק אז אני מרשה לעצמי לכתוב אותם, כי מרגע שהם יוצאים לדף (למחשב) הם כבר לא רק שלי ואני צריכה שיהיו מדוייקים

אז שיהיה יום האם שמח גם אם הוא לא באמת היה שמח, ויום כזה בכלל לא מגדיר אותנו, זה כל השנה וכל השנים שאנחנו נותנות בשביל הילדים ובשביל המשפחה ולא צריך יום מיוחד לציין את ההערכה הזו

כל יום כדאי ורצוי לתת מחמאות ולפרגן, ואם הם לא יודעים אז אנחנו נפרגן לעצמנו

והערב פירגנתי לעצמי בזה שהלכתי לעשות מדיטציה אצל עדי המהממת, וחזרתי עם שקט נפשי להתחיל את השבוע

"אל תהיו גאים בעצמכם רק כשהגעתם למטרה, תהיו גאים על כל צעד וצעד שאתם עושים בדרך אליה"

 

ReplyForward
ענת
שמי ענת, בת 44 נשואה + 3 בנות, גרה בארצות הברית (קליפורניה) כבר 12 שנה, ובבוקר אחד, באוקטובר, חודש מודעות סרטן השד נכנסתי גם אני לסטטיסטיקה של אחת מ-8... אני אוהבת לכתוב, וחשבתי אם אכתוב על מה שעובר עלי, אולי, קצת, ארגיש כמו פעם, רגילה כזו