בזמן האחרון קורים דברים ואני לומדת,פוגשת,מתרגשת מחוויות שונות ומשונות..מבינה גם שאי אפשר ה כל ואכן לא הספקתי לראות בסינמטק את הסרט על אנה הלפרין למשל ועוד לא אכלתי ב"מחנה יהודה" ולא הספקתי לראות תערוכות שכבר ירדו..אבל זכרתי לחבק חזק חזק לוקחת את הזמן לקבל מן היקום סימנים..נקודות..ומחשבות.רגשות מתחלפים,אני עולה ויורדת ובכל יום זוכרת שכן,הדברים בני חלוף..כבר שנה שחברת נפש שלי,של שנים מתה וזהו איננהההה.כאב ועצב.בתיה.את כל כך חסרה.הצחוקים עד כדי דמעות ..אני כבר ילדה גדולה ועודני עסוקה לעיתים במה אני רוצה ?כמה ?למה?מה אני מחפשת לעזעזאל?שמחה ומודה על מה שיש אבל לפעמים דברים קטנים כאלו באמצע החיים משבשים כמו אותה שיחה ,עודנה מהדהדת,התובנות שבאו תוך כדי,האנרגיה בקול,שפת הגוף.נשים.חברות האמת הזיוף,לראות ולשמוע את מה שלא נאמר..אני תמיד יודעת כשאני לא אומרת אמת לעצמי..והגשם סתווי וכהה יורד מעבר לחלון הזכוכית.התבודדות.פחות מלל.לצייר.לדייק.הכל נכון אבל מה עם קצת פירגון..כמה קשה להגיד כל יום לומדת מחדש להתמודד ולחיות עם פרצים ופרצות של גיל הנעורים כפול שלושה בנים..שרק יהיו בריאים.זוכרת את האפלה והאור של גיל הייסורים..שלי ..גיל הנעורים שלי.עודם זורמים בעורקי החיים..אז שאבתי משמעות וכח מ"החיים כמשל" היום הם שואבים נרגילות ווודקות ומי יודע מה עוד ..היצרים חדים ומהירים כמו הפייסבוק.קיר.סטטוס.קיר מתכת מפריד בין הורים וילדים ולפעמים אני מרגישה כמו מרגלת,ממש ככה.נותנת כבוד לאמרות כמו:הפייסבוק מסוכן..צריך לשמור על הילדים קרוב קרוב.נכון. באמהות הלביאתית שבי עד כמה שאני רוצה לזרום..ולא לחפור ..ולכוון ולהראות את העולם ואנשיו בטוב..אני יודעת.מכירה את החיים. קצב.א ב ג כולנו.זוכרת את אותו יום בו עמדתי כולי חדוות נעורים.שזופת שמש וריח ים.תלתלי זהובים עיני בורקות בירוק שוקק תאב אוהב.עמדתיבתא טלפון על יד בית ילדותי בהרצליה..עמדתי וקשקשתי עם חברה.לא היו אז טלפונים בבתים ולא ניידים..שישי לפנות ערב,ריחות השבת נכנסים לאיטם,המכוניות מתמעטות,החנויות נסגרות ורק הפיצוציה של מונה עומדת איתן מוארת.. לא העליתי בדעתי לא הבנתי לא הייתי מודעת אפילו לא הרגשתי.אז לא דיברו והדברים נותרו מרומזים ומטואטאים.למפקד היה מותר וברור לחפון טוסיק מוצק וצעיר של חיילת בין הקפה לניירת..באותו ערב שישי לפני המקלחת,הבגדים הערימות על המיטה,השיער מגולגל וריחני,הגוף בוער והומה משקיקה..מסיבה.ימים של נעורים.ימים אחרים. חזרתי שמחה וטובת לב הביתה כשכל הזמן הבחור שעמד וחמד מאחורי…יכולה להרגיש את אי הנוחות עד עכשיו . זוכרת את התחושה הצמיגה המבחילה חלחלה הרבה פעמים לאורך החיים התחברתי לאנשים דווקא מהמקומות האפלים הסודיים ..אלו שלא ממש נוגעים בהם.המסיכה מהודקת היטב וכמו כל הקלישאות הנכונות .הגוף זוכר…עולה עכשיו לסטדיו לצייר..

בחורה עם מחשב נייד
נעמי ניר הוברמן
גדלתי בהרצליה,שדות ירוקים,שעות בים.ציירת.בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון.מצלמת,כותבת,רוקדת,משחקת,אוהבת בוכה וצוחקת.נשואה ואמא לשלושה בנים וכלב. מטפלת בהילינג ושיאצו,מטיילת בעולם כמה שרק אפשר