סליחות

בחורה עם מחשב נייד

שנים שאני הוגה בנושא הסליחה.

לעיתים בשקדנות, מתפלפלת ומתפלמסת. לפעמים בתסכול כמטפס הרים עיקש מחפשת אותה בפיסגה מושלגת.

כמהה לתחושת השחרור שאמורה לבוא סט תואם יחד עם אותה סליחה נשגבת. באותה המידה שחשתי את הרצון להיות נאצלת וסולחת רציתי שיסלחו לי. עכשיו ומיד על כל העוולות שעשיתי. שאהיה סלוחה ופטורה מייסורי מצפון.

הכל יבוא מבחוץ. כל גאולת הנפש נתונה בידי האחרים.

הגיל או התשישות המתמדת הביאו אותי לבסוף להכרה שהסליחה מוערכת יתר על המידה.

רב הסליחות הקיימות בשוק הן מן הפה החוצה. תפלות וחסרות טעם.

כולנו פוגעים ונפגעים כמעט בכל יום. בקטנה בגדולה. מבלי לשים לב. בהליכה בישיבה.

דברים איומים נעשים, קורעים שורטים. ולפעמים מילה אחת נאמרת בהיסח הדעת מבלי משים והיא זו ששוסעת.

אנחנו פוגעים ביקרים לנו מכל בעת שאנו מנסים לעזור או לחנך. אנחנו נפגעים מזרים גמורים שככה סתם ברחוב מפטירים איזו מילה אקראית.

הצער על המעשה שנעשה, ההתעסקות בו הן הנוראות מכל.

נשיאת הפגיעה בקופסא של זכוכית מצוירת על לוח הלב ולצידה במיכל צדף ופנינה: ייסורי המצפון המכלים, היא המשתקת.

שנים טיפחתי את שכיות החמדה הללו. אחזתי בהן. נעה בין הצדקנות המאפיינת קורבנות לבין הצליינות שבה מתאפיינים חוטאים.

ומה אני בסך הכל? אישה. בת אנוש. פוגעת ונפגעת מתוקף היותי מה שנכתב.

וכן, ישנם מעשים חמורים שאין עליהם כפרה. נכון. נו, אז מה?

אז מה יעזור להחזיק חזק ולא לשחרר? ומה יעזור מטען הכאב הנפיץ? ומה יכול לשנות עבר שורף?

לא לא. זה לא מכשיר את הנוראות. זה לא נותן חותמת של מותר על עוולות. זה רק מאפשר לחיות.

רק. מאפשר. לחיות.

אז אפשר לנשום. להתהלך. לצבוע ציפורניים באדום ולרצות. לרצות לשמוע מוסיקה, לאהוב, לשטוף רצפות ואז ליישר את הגב ולהגיד: נקי.

זה מאפשר לחמול. אותי. ואת האנשים בכלל. ובעיקר מאפשר לבחור. נותן מרחב תנועה.

אז לקראת יום הכיפורים. ובכלל. אני מציעה לבחון לב וכליות, ולעשות.

לעשות שיהיה לך טוב במה שאפשר היום, עכשיו. ובמה שאפשר לעשות טוב לאחר נהדר. או סתם לא לקלקל זה גם טוב.

ולא להטיף, כי לתת עיצות זה קלי קלות. כולנו יודעים מה ביבי צריך לעשות או אובמה או הנגיד או הצבא או השד יודע מי אבל אף אחד מאיתנו לא רץ לנשיאות לאחרונה.

וכולנו מצוינים בלצקצק בלשון כי זה עושה הד משהו משהו בתוך הראש אבל לא כולנו זוכרים תמיד להיות אנשים, בכביש בכניסה לחניון לפקידה בטלפון.

ואם כבר אומרים סליחה, כי זה לגמרי כדאי, אז באמת, ומכל הלב. ומה שזה בעצם אומר  שאחרי זה מקמטים את הרשימה השחורה ומשליכים לפח ולא כותבים עליה בזנב עיפרון: בתאריך כך וכך אני ביקשתי סליחה והוא אפילו לא הינהן. כי "הוא" לא חשוב בכלל.

ומי שצריך לחתום בספר הספרים של חיי זו אני. ואם יש אלוהים שם בשמיים הוא בוודאי רחום וחנון ומבין שאנחנו בסך הכל בני אדם.

אמן. וגם צום קל.