1:0

ניצחון דרמטי ראשון לקמפיין השכן המעצבן. ריאליטי בלוג

בחורה עם מחשב נייד

זה לא ניצחון הסטורי כמו זה של ארגוני הנשים על קצב האנס, אבל זה ניצחון שלי נטו. שיחוק. ניצחון ראשון של קמפיין השכן המעצבן. קוראי הנאמנים יצטרכו לפשפש בזיכרונם על מה אני מלהגת. למי שרוצה להעמיק חקר: להלן לינק עם תזכורת לכל הטורים בנושא.

למי שאין חשק לקרוא פוסטים קודמים ורוצה בכל זאת להבין על מה המהומה – בבקשה:

הסיפור בקצרה

יש לי שכן מעצבן. מעצבן ברמות. פסיכי וזה במילים עדינות. הוא ממרר את חיינו כבר כמה שנים. האיש  הקים וילה עצומה בקצה הרחוב הקטנטן שלנו. עם הוילה באו הצרות. בראש וראשונה הוא גנב לנו את הכתובת. גם הוא וגם אנחנו אותו מספר בית.  מגיע אליו דואר אישי בהחלט שלנו, חלק ממנו, כך נראה לי, לא יגיע אליי לעולם. בנוסף, הוא מרעיש עולמות במוסיקה שמאוד לא לטעמי המושמעת בקולי קולות ומרעידה את קירות ביתנו בשבתות, חגים ומועדים, בשעות הלילה המאוחרות ולפנות בוקר. לזה תוסיפו שלשכן המעצבן יש אלרגיה לעלים והוא יצא במאבק חסר פשרות בעצים היפים שלי. בסתיו, כדרך הטבע, העצים  משירים עלים וחלקם עפים להם עם הרוח ונוחתים בחצר ביתו הממורקת. הוא משתגע מזה ויוצר פרובוקציות מבהילות. למיגור העלים הוא רכש שואב עלים רועש ברמות וכל יום שישי בשבע בבוקר בדיוק מתחיל רעש אימים של שעה לפחות. לכל זה תוסיפו שהוא נוהג לאסוף גרוטאות של מכוניות אותם הוא מציג לראווה ברחוב הקטנטן שלנו ובכך מונע חנייה יקרה מהדיירים. זה הסיפור בקיצור. (כאמור, פירוט מלא בלינקים שבהם כל פרקי קמפיין השכן המעצבן).

ניצחון!

ניצחתי אותו! לא ניצחון מוחץ עדיין, אבל: אחד אפס לטובתי. זה היה אני מול השכן המעצבן, זירה אחת. אגרופים קפוצים, מבטים חודרים לתוך הלבן של העיניים, רכונים קדימה באיום.

גונג, סיבוב ראשון. האבקות קשה. עפים ניצוצות, נימי דם אדומים בעיניים בולטות, שרירים משורגים, מבטים רושפים, הזיעה ניגרת, הקהל משתלהב. המאבק צמוד והנה, הנה זה קורה. ימנית חזקה ממני  והשכן המעצבן שרוע פשוט אברים במרכז הזירה.

גונג: אחד אפס לאגמי.

גונג:  אחד אפס לאגמי
גונג: אחד אפס לאגמי

זה ארך זמן רב. היו מהלכים טקטיים ואסטרטגים מורכבים, כולל ביקור מתוקשר היטב בלשכת ראש עיריית רעננה . ואז זה קרה. טחנות הצדק טחנו לאט אבל טוב. הוא הגיע: ניצחון לצדק, לשפיות, לאזרחים שומרים חוק וסדר, לאוהבי השקט והשלווה – ניצחון לי:

הגרוטאה הראשונה של השכן שהוצבה ברחוב היתה סוברו לבנה. גרוטאה שנייה הופיעה לפני מספר חודשים – וולוו ירוקה ארוכה במיוחד שזללה חניה וחצי של מדרכה. ביקשתי מהעירייה שיפתרו אותנו מעונשם של הגרוטאות. פקחים באו ופקחים הלכו. דורות של פקחים –  ביניהם הקשוחים שבקשוחים של עיריית רעננה –  ניסו להתמודד עם הגרוטאות – ולא יכלו להן.

לעירייה היתה עד כה שיטה מוזרה להתמודד עם הצרה הזו – הם היו מסמנים את הגלגל בצבע שעובר לכביש ואז אם הסימן נשאר רציף מהכביש לגלגל – זה מוכיח שהאוטו לא זז. על פי חוק, לאחר חודשיים וחצי כאלה ניתן לגרור את הגרוטאה. אבל, השכן  המעצבן הוא גם מתוחכם וגם מצפצף על החוק. כל פעם שסימנו את הגלגל של הגרוטא שלו, הוא גרר אותה כמה סנטימטרים. אותו זה אולי שיעשע. את העירייה (ואותי) – לא.

שיטה מוזרה של צביעת הגלגל והמדרכה, עיריית רענננה
שיטה מוזרה של צביעת הגלגל והמדרכה, עיריית רענננה

באישון ליל

עיריית רעננה מתברר, לא פריירית. אין לי מושג מה הם עשו בדיוק, אבל אני מדמיינת את זקני העירייה וחכמיה, עורכי דינה וקברניטיה יושבים על המדוכה ומחפשים פתרון. ישבו וישבו הזקנים והחכמים עד שיצא עשן לבן. יצאה הבשורה. קמנו לשחר חדש.

בשלב ראשון לגרוטאת הסובארו נעלם מספר הרישוי. אני מהמרת שזה אומר שהיא כבר לא נחשבת מכונית בכלל אלא סתם גרוטאה. מי הסיר את המספר באישון ליל?  לעולם לא נדע. אולי יש חולייה סודית של העירייה? אנשים בכובעי גרב וצבעי הסוואה בנעלי התעמלות שמתגנבים חרישית לעבר הגרוטאות ברחבי העיר, מסירים מהם לוחות רישוי ובכך מאפשרים גרירה חוקית ומסודרת? אולי זה הליך  חוקי? לא יודעת. מה שאני כן יודעת, זה שיומיים לאחר מכן נעלמה הגרוטאה. זמן מאוד קצר אחר כך הועלמה גם הוולוו הירוקה.

יום שמש יפיפה אחד התעוררנו לרחוב נטול גרוטאות. ובא לרחוב גואל.

פה ניצבה במשך כשנתיים גרוטאת הסובארו - ניצחון 1
פה ניצבה במשך כשנתיים גרוטאת הסובארו - ניצחון 1
פה ניצבה גרוטאת הוולוו הירוקה - ניצחון 2
פה ניצבה גרוטאת הוולוו הירוקה - ניצחון 2

מלחמת העלים עדיין בעיצומה, מתקפת הווליום גם כן, הכתובות עדיין זהות – אבל נרשם ניצחון ראשון: יש חנייה אצלינו ברחוב.

כשהעירייה תכה שנית – אדווח.

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.