שחיתות בישראל – אף על פי כן נוע תנוע

בחורה עם מחשב נייד

במשך שנים ארוכות תהיתי מדוע שותקים עיתונאים כאשר מדובר בשחיתות. תהיתי מדוע אינם כותבים על האופנים שבהם ניתן למנוע שחיתות, וכמובן – מדוע אינם מתריעים בשער על דברים שהפכו זה מכלל ל'ידע ציבורי'. שהרי, בכל פעם שהתגלתה בשנים האחרונות פרשיית שחיתות במקביל ניכתב על הסימנים המקדימים לכך. במילים פשוטות, מישהו בתקשורת ידע על כך טרם שנחשפה הפרשה. בדרך כלל ידעו על כך מספר עיתונאים, ולא רק הם. שאלה זו שמציקה לרבים נדונה היום במאמר שפורסם ב"הארץ", מאת אילן הורוביץ. השוואה שעורך הורוביץ בין דיני לשון הרע בישראל לבין אלו הקיימים בארצות הברית מעלה כי שם מוטל נטל ההוכחה על איש הציבור שעליו פורסם המידע. על איש הציבור האמריקאי התובע את כלי התקשורת להוכיח כי המידע שבו מדובר איננו נכון. בישראל, לעומת זאת, מוטל על העיתונאי או על כלי התקשורת, שוב, במצב שבו מוטל עליהם להתגונן מול תביעת לשון הרע, כי אמת דיברו. עוד מוטל עליהם להוכיח כי יש לציבור עניין בעובדות שנחשפו. "הוכחת העובדות עם תום מהווה נטל כבד מאד", טוען הורוביץ ומוסיף, "ולעיתים היא בלתי אפשרית". מדבריו עולה כי הדין האמריקאי מעדיף את חופש הביטוי על פני זכותו של איש הציבור להגן על שמו הטוב, וזאת בשונה מהמצב הקיים היום בישראל. טיעוניו שופכים אור על המצב השורר היום בישראל, מצב המשפיע לא רק על מה שמתפרסם אודות אישים בכירים, פוליטיקאים מהשורה הראשונה, אלא גם על מה שמתפרסם או איננו מתפרסם על ניבחרי ציבור זוטרים יותר. צאו וראו, אם מהסס עיתונאי לפרסם מידע שיש בידו אודות פוליטיקאי מהשורה הראשונה, מעט התלבטויות יוותרו בידו כאשר הפוליטיקאי שבו מדובר יהיה למשל ראש עיר. ממילא העניין בדמות כזו יהיה נמוך יותר, הכוונה, בהשוואה לפוליטיקאי שאת שמו מכיר כל אדם בישראל. הסיכון יהיה גבוה מול 'הרווח' הטמון בפרסום.

בהחלט אני מכוונת בדברים אלו למצב השורר אצלנו במה שקשור לחשיפת שחיתות ברשויות מקומיות, אם כי לא רק אצלנו בישראל חמור המצב בעניין זה. פרסום פרשיית שחיתות ממילא גורר עימו תחקיר יסודי ומעמיק מצד כלי התקשורת, בדיקת עובדות והצלבתן. לא רק סיכון יש בסוף הדרך, בעת פרסום העובדות, אלא גם מאמץ מפרך אשר מטבע הדברים לא מוביל תמיד לתוצאות המקווות. ושוב, אם בסוף הדרך ממילא קטן 'הרווח' של כלי התקשורת  (להוציא אולי את הרשויות המקומיות הגדולות), בהתאמה קטנה גם המוטיבציה להיכנס לעובי הקורה.

בעניין המועט ברשויות המקומיות אנחנו נוכחות כל העת, קרי: בשגרה התקשורתית הרגילה. מטבע הדברים שאנו מתעניינים במה שמתרחש בתחום המושב שלנו, והרבה הרבה פחות מתעניינים בכל מקום אחר. ועדיין, קשה לקבל מצב עניינים שבו יודעים משרתי הציבור ברשויות המקומיות כי מעטים מתעניינים במתרחש בנבכי הארגונים אותם הם מנהלים וכי מעטים עוד יותר יטרחו לחשוף מעשים הנעשים בניגוד לחוק.