כתה ד' , אותה מסיים בני השנה, היתה מאד קשה לנו כמעט בכל החזיתות (כמעט, למזלנו לא ממש בכולן…).
בלימודים הציונים רק הלכו והדרדרו וההתנהגות הפכה למזלזלת ובלתי אפשרית
גם בבית וגם בכתה. הוא פרק כמעט כל עול, בדק גבולות בצורה קיצונית,
היה ממש ממש קשה. המקום היחיד שהיווה עבורו וגם עבורי אי של שפיות
היה הכדורסל. הילד ספורטאי מצטיין, עם כושר פיזי מופלא ויכולות מדהימות בכדורגל ובכדורסל.
המקום היחיד שבו לא היו בעיות התנהגות, לא בעיות משמעת, ולא בעיות בריכוז ובהתקדמות
הוא הספורט. מחוג כדרוסל לא מוצלח, הילד עבר לקבוצה אחרת בישוב ופרח בה.
בכאוס שהיה בהתנהלות היומיומית, נרשמה על המגרש הערכה למאמן, יכולת למידה והקשבה, והתנגהות למופת!
אלו נקראים אצלי "סימני נפט" – הילד מסוגל, הוא רק צריך מערכת שמאפשרת לו לפרוח,
וזה מה ששיננתי לו ולעצמי- כשאתה רוצה ומתמיד, מתנהג למופת מתוך כבוד האדם ,
מסתכל לקושי בעיניים ולא רואה אותו ממטר, אתה מצליח, והתוצאות מגיעות ובגדול!
ראינו ביחד איך נוצר כאן תהליך שמוביל להצלחה- וכפי שלמדתי ויישמתי בחיי האישיים והעסקיים-
עכשיו צריך לשכפל אותו.
אבל איך, לכל הרוחות, עושים את זה???
איך מעבירים את המוטיבציה, הרצינות והתרגול גם למסגרת בית הספר, ובעצם, לכלל המעגלים בהם אנחנו חיים?
הייתי נואשת כמעט. אבל התעקשתי שיש דרך נכונה, כי ברגע שגיליתי את "סימני הנפט" הללו שעובדים עבורו, ידעתי
שאמצא את הדרך ליישם ולהעביר גם לתחום זה.
אנחנו בסיום כתה ד והתחיל שיח בבית הספר לגבי הרמה הנמוכה בלימודים ולגבי התכוננות לכתה ה', זימנו אותי ואת אביו ועדכנו שניתן יהיה
לשלב בכתה ה' בשעות תקשוב, שהן שעות העשרה מוגברות + שעת טיפול רגשי בעזרת חיות או אמנות
אבל זאת בתנאי שנעשה לילד אבחון.
המחנכת, שאותה אני מאד מעריכה, בעלת הכשרה להוראה מתקנת, המליצה על אבחון כולל, פסיכו דידקטי, כשהיא מעלה השערה שהילד במצוקה רגשית.
פיזור הדעת וחוסר הרצון להתרכז בלימודים, ההתרסה, המשפטים הנחרצים "רק אני מחליט עלי!",
ועוד ססמאות והתנהלות לא מקובלת ולא מתקבלת, מצביעים על כך שיש כאן מצוקה, ואני ידעתי שאני חייבת לעזור לו.
כל הזמן הסתובבה לי בראש השאלה אולי יש לילד בעיות נוירולוגיות?.. אולי דיסלקציה? ומה אם ימליצו על ריטלין שאני
מאד נגד מראש?..
וכמובן שאני חייבת לעזור לילד, אחרת הוא, אחותו וגם אני נתפרק לחתיכות, וזה יקרה די מהר… כי הגענו ממש לקצה.
קבעתי תור לאבחון לתחילת החודש, והתוצאות היו מאד מהירות וברורות- אין בעיה נוירולוגית,
הילד יודע שיש לו בעיה (שזה כבר חצי הדרך לפתרון), והמליצו לנו על טיפול רגשי, CBT,
יחד עם לימודי אסטרטגיות למידה, הוראה מתקנת וחיזוק באנגלית, מתמטיקה ושפה.
מדובר בהוצאה אדירה, ועוד הסעות ועוד תיאומים… אבל סוף סוף יש כוון לטיפול,
אנחנו עומדים לפני החופש הגדול ויהיו חודשיים להתיישר ולהיכנס לתלם!
אז זהו שלא. מסיבות שלא אפרט כאן הילד לא יכול לקבל טיפול רגשי.
חדשות לא טובות. אני מסרבת לקבל אותן. לא מוותרת על הילד ככה.
אנחנו נתקלים בקשיים כל הזמן, אני גרושה, מגדלת את ילדי כמעט לבד, עובדת במשרה וחצי,
והחיים טובים. אני לא מוכנה שייחסך מאיתנו דבר שהוריי לא נתנו לי בילדותי.
ולכן, מבחינתי, אין כאן שאלה בכלל, וכל מה שצריך אעשה כדי לפתור את מצוקתו של בני.
דברים נפתרים ומתקדמים בחיים כשפועלים לשנות אותם,
אני מאד יצירתית והרי בשום מקום לא כתוב שיש רק דרך אחת לפתור
בעיות, זה לא שאני יודעת איך לפתור דברים, אני רק יודעת שתימצא הדרך.
דבר נוסף שעוזר לי מאד לקדם דברים הוא להיות מכוונת אליו, כלומר לדעת שאני מחפשת פתרון למשהו מסוים.
ברגע שהראש שם, כל מיני דברים ומקרים שקורים בלי ששמנו אליהם לב עד אותו רגע, פתאום צפים ונותנים
מענה מכיוון לא צפוי בכלל.
מה שקרה פחות או יותר באותו זמן גובל בעיני בנס… אני לא בנאדם מאמין, אבל אני כן חושבת
שמישהו או משהו שומר עלי ועל הילדים… אולי זו דרכי האופטימית לעבור את החיים האלה עם חיוך:-)
אז אנחנו בתחילת יוני, אוטוטו מתחילים חודשיים של חופש גדול. אני מאד אוהבת את החופש הגדול.
אני מתנהלת כאמא חד הורית ולכן ברגע שאני לא חייבת להשכים עם שעון מעורר ב0630 ולהכין 5-6 ארוחות על הבוקר,
לא רצה ומתזזת בין חוגים כל השבוע, ויכולה לפנות זמן לי ולילדים
בשבילי התקופה הזוהיא מנוחה והקלה אדירה מהטירוף של החיים.
העוגן היחיד שיש לי למסגרת בחופש הגדול הוא מחנה כדורסל במסגרת החוג של מתן בעיר,
3 שבועות, 3 עד 21 ביולי. כמובן שרשמתי אותו ברגע שנפתחה ההרשמה , ועוד הייתי על קוצים כי לא היו מספיק נרשמים בהתחלה
ובלי הכדורסל זה היה יכול להיות קטסטרופהההה. החוג היה אמור להתחיל ב3.7.
היום בצהריים, 1.7.206, אני נחה על המרפסת ומדפדפת בפייסבוק שלי… פוסט רודף פוסט..
ואז אני נתקלת בוידאו שהעלה לירן בר-אל ידידי. 4 דקות של הלם, אליו הצטרפה צמרמורת ותחושה של התרגשות…
את לירן הכרתי במסגרת לימודי שיווק למתקדמים אצל אמיר הרדוף, שנתיים וחצי של תוכן שלא יסולא מפז
בכל מה שקשור לבסיס השיווק ושיווק ישיר. אני השתתפתי במסגרת ההיא בתור המנכ"לית של "לימיצ – המרכז אונליין לללימודי שיווק למעצבות בETSY"
שהקמתי. איתי בלימודים היו עוד כ50 בעלי עסקים, ביניהם לירן. החזון שלו היה להקים מסגרת לאימון וכדורסל לילדים ונוער
בליגה אחרת. מסגרת שאינה קשורה לאגודות או עיריות, מסגרת שתעשה מהפך בארץ בהתייחסות לאימון ולמוטיבציה של הילד.
אני זוכרת שישבנו באחד הכנסים של הרדוף לארוחת צהריים ביחד, ולירן סיפר על החזון שלו, אפשר היה לראות שהבנאדם
לא רק סופר רציני, הוא גם קורץ מהחומר שאני מכירה ממש טוב והכי מקרוב (זה שניבט אלי מהמראה בדרך כלל:-)..
המבט הבריא ,זה עם ההתלהבות בעיניים, שלא רואה ממטר ושלא מוכן לשמוע "לא" או "אי אפשר"…….:-)
מתן היה אז בכתה א', לירן ניהל את נבחרת הבנות של ישראל בכדורסל אי שם בעמק יזרעאל
ואני לא הבנתי איך אין לו משהו במרכז להציע עבור ילדים ונוער, ועוד יותר- איך אין לו משהו להציע לי עבור בני.
אז מה אם הוא בכתה א' ואנחנו גרים במרכז?
זה לא עזר לי הרבה..לירן היה צריך להקים את המערך והעסק שלו, לבנות נבחרת של מאמנים שאין כמותה בארץ
לדייק את המסר ולגדול, וזה בדיוק מה שקרה במהלך ארבע השנים האחרונות…
ככה מצאתי את עצמי בוהה בסרטון בן 4 דקות, שבו רואים קבוצה של נערים בני 13,
שחזרו עכשיו מטיול בן 9 ימים מארה"ב, לאחר מסגרת אימונים כל השנה עם מאמנים אמריקאים שלירן
הביא לארץ מארה"ב, מאמנים של שחקנים מהNBA, שעובדים צמוד עם הקבוצה הזאת יחד עם
נבחרת של מאמנים מהשורה הראשונה בארץ!
אחרי רבע שעה שבה צפיתי בסרט עוד 3 פעמים והפכתי את גוגל, הבנתי שיש מחנות אימון במהלך השנה ברחבי הארץ,
ו..כן כן- מחנה אימון לקיץ,
גם לגילאי 10-11, ובמרכז!!!
טלפון אחד לBC והילד רשום.
סיפרתי לבני על המסגרת שנשמעת לי מרתקת עבורו, והתענינתי לגבי האפשרות שילך לכזה מחנה, שאלתי אותו אם הוא מעונין.
התשובה בגוף השאלה , לא? 🙂
וואו, איזו התרגשות,
עוד 4 ימים מתחילים!
