תפילת הדרך

הבכורה מתגייסת ואמא שלה, שידועה כאם "קולית" במיוחד כלל לא פולניה או דאגנית יתר נושאת תפילה.
בעיקר לשלומו של הרמטכ"ל משום שזה ברור שאם תיפול שערה משערות ראשה של זאתי המתגייסת חייו בסכנה!

אהובתי תכולת העין.

חודשים שאת מבקשת שאכתוב פוסט עליך, רק עליך.

איך אסביר לך שאת בליבי אהובה, חלק מנשימותי, מהתנועות שאני בוחרת לעשות וחלק מאלה שנעשות מבלי שאחשוב עליהן, כמו לנשק אותך על המצח כמו להסיט קצוות שיער מעל פניך. את כתובה, שזורה במילותי.

חלמתי אותך. ביקשתי. בחרתי את שמך כשהייתי ילדה בעצמי. ובאת לי.

לעולם לא אשכח את הערב הראשון שלנו יחד. בית חולים הקריה, אני ועוד כתשע נשים שוכבות בחדר וממתינות לאחות שגוררת קומבינת קופסאות פלסטיק שלא הייתה מביישת את חנות המפעל הראשית של איקאה בשבדיה. היא מניחה אותך, צרור חמים בידי ושואלת האם אני יודעת להניק? אני עוד לא בת 25, ולא אני לא "יודעת" להניק. אני  יודעת שחלמתי אותך. ובאת.

היא מבטיחה שתחזור ומתרחקת. אני מביטה בך ואת בי, עינייך טורקיז. אני מחמיאה לך על עיצוב השיער שלך ועל הציפורניים המטופחות ואת מביטה בי. את מביטה בי אהובה בעיני התכלת ומתחילה ללמד אותי לחיות, לעשות, לדעת.

אני נענת למבט, לאתגר, מביטה כה וכה ומגלה שגם האישה מימין זו עם כיסוי הראש וגם האישה ממול עם הגלביה השחורה עושות אותו דבר. אני  חולצת שד ומקרבת אותך אליו. את פותחת פה מושלם ויונקת. הנה מותק, אנחנו יודעות מה צריך לעשות.

כשחולפת כשעה אחר כך האחות על פני היא ממלמלת בזעף: חשבתי שאמרת שאת לא יודעת להניק…

ואני  חושבת שלפני שבאת אלי אולי אפילו לא ידעתי לנשום. את הפכת אותי לאמא ובכך הפחת בי את הרצון להיות. וגם היום כמעט 19 שנים אחרי את ממשיכה ללמד אותי. להדהים ולרגש אותי.

והנה את מתגייסת. שבוע הוא מה שמפריד בינך ובין צבא הגנה לישראל.

אני מתאמנת על הרגע הזה שנים. עושה אימונים בלשחרר אותך לעולם. לסמוך על תבונתך, על הדרך שלך על הלב הנבון החכם והטוב שלך.

אני יודעת שהדרך ארוכה לפעמים והיא איננה צפויה. תלאות היא מזמנת. אבל גם הפתעות מופלאות, כי הנה שם בסוף העיקול הנוף מתגלה. והוא מגוון וצבעוני ומלא כל טוב אהובה.

נזכרת איך הייתי אני ברגע הזה של הגיוס. חושבת על השונה והדומה שבין שתינו.

מתפעלת מתבונתך ומקור הרוח בו את מתנהלת מול מצבים בהם אני עצמי הופכת למחית אמא.

אני מתבוננת על התהליכים שאת עוברת, על ההתבגרות שלך. על הקצב של הדברים שהוא שונה ממה שהיה כשהייתי בגילך אבל מאד דומה.

אותה חבורת "מסתובבים" שחגים סביבך. החברות הטובות. הרגעים בהם החיים ממלאים אותך התרגשות ושמחה והרגעים הקשים בהם מנת מציאות מוטחת בפנייך.

מיום שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא. את השם שלך בחרתי בגיל 12, כמחווה לסבתא שלי הפרטית.

באת לי בלי מאמץ, מכח הרצון וכוונת הלב שלי.

באת אלי יפה ומבטך צלול. ומרגע שהפכת אותי לאמא אני משננת את תפילת הדרך שלך.

שתהייה בטוחה וטובה אלייך הדרך.

שיהיה בה צל במידה ורגעים של שמש זהובה שתאיר פסים של זהב בשיערך, בנשמתך.

שתהייה הדרך מאתגרת, מעשירה. שתהייה ארוכה ותמשך עוד ועוד ותמיד תספק עוד סיבות למלא תרמיל ובקבוק של מים ולהמשיך הלאה אל אופק לא נודע, אל ארץ חדשה. בידיעה שאנחנו כאן, נמל הבית.

שתהייה רצופת מפגשים עם אנשים כאלה ואחרים. חלקם יעמדו בצד הדרך וינופפו לך לשלום. חלקם ילכו איתך בשביל. חלק קטן מהם יתמיד ויהיה חלק מליבך לעולמים.

שיהיו רגלייך נבונות כליבך. חזקות וקלות. שתדעי שלפעמים אי אפשר להמשיך צריך לעצור לאיזה זמן ופשוט להיות. לנוח. לחשוב. להביט בענן שחולף.

לפעמים תקחי החלטה שתוביל לתוהו ובוהו. לדרך לא דרך. אז מה? כולנו טעינו במדבריות עזובות. משם צמחו הטובות שבאהבות שלנו, היפות במחשבות.

לכי ילדה אהובה. לכי לאן שצריך.

הכל פתוח. הכל יהיה בסדר. גם מה שלא, פשוט כי יקח קצת זמן ואז יסתדר.