תמונה משפחתית ממשפחה שאיננה

תמונה של משפחה שהייתה ואיננה עוד, אמי, סבתי, סבתא רבתא שבאה לבקר וחזרה לווילנה. באה לבקר ב1939 חזרה ונספתה בגטו וילנה עם כל משפחתה הענפה ב-1942. בני ובנות משפחות קרם, וקורנוואסר שנספו בגטו ורשה, ומשפחות שרשבסקי ופומפיאן שנספו בגטו וילנה. יהיה זכרכם ברוך. לא שכחנו אתכם.

תמונה משפחתית

בדרך כלל אני כותבת על ספרים. הפעם דווקא רציתי לתת לתמונה לספר סיפור.

זוהי תמונה מיוחדת. סבתה של אמי, שרה  שרשבסקי, בת לאחת המשפחות העשירות והמכובדות בווילנה, שבעלה נפטר מטיפוס וגדלה את ששת ילדיה, הגיעה לישראל מווילנה לביקור משפחתי.

משפחות שרשבסקי-פומפיאן

בתמונה: מימין, סבי, ד"ר יוסף פומפיאן, הרופא הראשון והאהוב בבת-ים, יושבת אמי גיטה פומפיאן כבת שש, סבתי ד"ר בתיה פומפיאן, בעלת דוקטורט בהצטיינות יתרה בפיזיקה ובחינוך, בארץ הייתה אשת רופא, סבתה של אמי שרה שרשבסקי מווילנה הגיעה לבקר בארץ ב-1939, חזרה לווילנה ונספתה עם ארבעת בנותיה, חתניהם וילדיהם הרכים בגטו ווילנה ב-1942. בנה שלמה שרשבסקי, אני קרויה על שמו. הבן היחיד שעלה אף הוא לארץ, והנציח את משפחתי ב"דפי עד" ביד ושם.

היא הגיעה כדי לבקר את שני ילדיה שעלו לארץ. שניים מתוך הששה. הבן היחיד שלמה והבת המוכשרת ד"ר בתיה פומפיאן, שסיימה דוקטורט בהצטיינות יתרה בברלין בפיזיקה ובפדגוגיה, את חתנה המסור ד"ר יוסף פומפיאן שבביתם בבת ים הוקמה קופת חולים בעיר, ואת הנכדה הקטנה שלה בת השש, גיטה, אמי.

הם עומדים כולם מלבד אמי, גיטה שיושבת, רציניים, לבושים יפה כמו שהיו מצטלמים פעם.

המיוחד בתמונה מלבד היותה כמעט היחידה בו מצולמות שלושת הדורות במשפחה, סבתא, אם ובת, הוא התאריך, 1939.

שנת פתיחתה של מלחמת העולם השנייה. סבתי וסבי כמה שנים קודם עזבו את משפחותיהן בווילנה ויצאו ללמוד בגרמניה, שם באופן אירוני היה קל יותר ליהודים להתקבל ללימודים גבוהים.

הם סיימו את הדוקטורטים שלהם, נשארו בברלין, עבדו נישאו וסבתי אף הרתה. סבא יוסף היה ציוני וחלם להיות רופא בגליל, לרכב על חמור בין היישובים היהודים. סבתי לא הייתה שותפה לחלומו, מה לה ולארץ השוממה הזו. ובאמת מה לדוקטור לחינוך ולפיזיקה שכבר עובדת ושמשפחתה נמצאת בווילנה לעשות שם.

האגדה המשפחתית מספרת שרק כשהלכה לאוניברסיטה, בה סיימה דוקטורט בהצטיינות יתרה כדי לשמוע הרצאה, ונתקלה בכתובת:" הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה".  הבינה שזה אכן לא המקום והתקופה לחיות בהם ובטח לא לגדל את הילד או הילדה שייוולדו להם.

לצערם מה שהיה ברור ליהודים בברלין בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת לא היה ברור ליהודים בווילנה. ומשפחותיהם למרות הפצרותיהם שיצטרפו אליהם נשארו שם.

הם אכן עלו לארץ, סבא היה רופא בגליל, בחברון, אמא שלי נולדה מכל המקומות שבעולם בבית הדסה שבחברון. אחרי הפרעות ביהודי חברון עברו לבת ים, ושם בבית קטן על שפת הים, הם בנו את ביתם שהיה לסניף קופת החולים הראשון בעיר.

ואמה של סבתי, באה לבקר, את שני ילדיה, חתנה ונכדתה הקטנה. מה יותר פשוט וטבעי.

היא באה לביקור ומיהרה לחזור אל ארבעת בנותיה, חתניהם ונכדיה שנשארו בווילנה. בעיקר אל אחת מהן הקטנה חולת הסוכרת.

הם לא הגיעו למחנות. הם מתו בגטו וילנה מרעב וממחלות. דודי שלמה שאני נקראת  על שמו, אזר כוחות ומילא דפי עד ביד ושם, וכך אני יודעת למעשה מה היו שמותיהם, גילם, ועצוב מכל ממה מתו.

רובם מתו בגטו וילנה ב-1942.

סבתי לא התאוששה מעולם מהאבדן אך מיעטה לדבר עליו, ואף אחד לא רצה לשמוע. היום כבר אין את מי לשאול.

יהי זכרם ברוך.

קוראת ספרים
קוראת, בלוגרית ובעיקר עורכת ספרים. קוראים וכותבים מוזמנים לאתר שלי כדי להכיר אותי יותר ואת מה שאני עושה shlomitlica.co.il