מרתון תל אביב.
2016 – פעם ראשונה 10 ק"מ, התרגשות מטורפת. אני, מספורטאית מצטיינת בישיבה על הספה ל10 ק"מ ריצה. שבועיים אחרי שברתי את הרגל. השבתה של כמעט שנה.
2017 – חזרה לריצה, עם חצי מרתון בנובמבר האחרון. כולל שין ספלינט (שלא היה אמור להיות בתפריט, אבל הגיע בזמנה מיוחדת).
2018 – מלאה בתוכניות:
- להיפטר מהשין ספלינט – מנוחה – מי באמת חשב שזה מה שיעזור? אז מה אם זה מה שכולם אומרים? ממתי אני מקשיבה? בסוף אני הרי עושה מה שאני רוצה (עד שאני לא יכולה יותר). הורדת עומסים אחרי החצי ושפעת משובחת שעזרה להשבית אותי לכמה שבועות ואכן הכאב כמעט נעלם.
- רשימה ארוכה של מרוצים, כל חודש, במרחקים משתנים, הולכים ועולים.
הראשון היה אתמול (שלושה חודשים אחרי החצי). מרתון תל אביב, בפעם השניה 10 ק"מ. כולם אמרו : מה זה 10 בשבילך, קטן עליך, את עושה את זה באימון רגיל ויותר מזה בכל רצישבת בריצות נפח. וזה נכון, לא מזלזלת ב10 ק"מ ריצה, אני מודה שבסתר ליבי, אני עדיין לא מאמינה בכל פעם שאני מסיימת לרוץ 10 ,15 שאני עשיתי את זה, במו רגליי, נראה כמו חלום בכל פעם מחדש.
לא אוהבת מרוצים המוניים, צפוף מאד ולא קל לפלס דרכך בין כל הרצים, בטח לא במקצה 10 ק"מ שהוא המבוקש ביותר. אבל, את האווירה במרתון תל אביב, אי אפשר להשוות לשום דבר אחר, האווירה מחשמלת, הארגון מדהים ועם חברה לריצה (וחברה בחיים כמעט 30 שנה) הריצה הופכת אפילו ליותר כיפית. פעם שניה שסנדרה ואני רצות יחד ונראה לי שיש לנו דייט ריצה בת"א לעוד כמה שנים טובות.
למרות כל החגיגה, לא הייתה לי ריצה טובה, ההתחלה הייתה טובה וצפופה, באמצע המסלול היה לי כאב חד (פעמי) באמצע השוק, בעצם. ופשוט עצרתי. לא יכולתי להמשיך לרוץ לכמה שניות. לא יודעת האם זו עוצמת הכאב או עוצמת ההפתעה שהוא הגיע, באופן מפתיע ולא מתוכנן (מבחינתי לפחות). אחרי כמה שניות וכמה צעדים, חזרתי לרוץ, יותר לאט וממש בזהירות מפחד שהכאב החד יחזור. לשמחתי הוא לא חזר, יש עדיין כאב עמום, אבל הוא בשליטה. הריצה בשבילי היא צוהר לנשמה. הכאב הפנימי יוצא החוצה דרך הריצה וכמובן משפיע על הגוף, מאפשר ריצה טובה יותר או פחות.
מצד שני, כנראה שהיקום וכל הצלמים שהיו בדרך החליטו לא לתעד אותי במסלול, כך שאין ממש הוכחות להשתתפותי במרוץ אתמול, ואפשר למחוק אותו מהפרוטוקול ומהזכרון (לפחות יש תמונות לפני ואחרי). תל אביב לא היית טובה אליי, לא היה ולא נברא, אפשר להמשיך למרוץ הבא, שבוע הבא בדרום אדום.
היעד ה"כבד" הקרוב הוא באוקטובר, סובב עמק, 33 ק"מ, עד אז, מוזמנים שוב להצטרף אליי ולחפירות השבועיות שלי, על התקדמות, על אימונים טובים יותר וטובים פחות, על ההתלבטויות וניצחונות, כישלונות והצלחות, בגדי ריצה ונעליים, משקפיים ושעונים, כאבים פנימיים וחיצוניים, חברים טובים ופולניות מדרגה ראשונה (למרות היותי רומנית על).
#לאן_את_רצה_TantiRoza