תותים מאת יוזף רות

נובלה מיוחדת. לא מתוקה כפי שהכותר מרמז. כתובה היטב בשפה עשירה. נותנת לנו הקוראים הצצה לתוך עולם שכבר איננו. חייה של עיירה קטנה במזרח אירופה וחייהם של תושביה טרום מלחמת העולם השנייה.

"תותים"
כתב: יוזף רות
תשע נשמות ספרים
מגרמנית: שירה מירון
איירה: ולי מינצי

נובלה למבוגרים בשם "תותים" חייבת להיות לה "קאץ", "נשיכה" כלשהי (לדוגמא, השיר "תותים" שכתבה יונה וולך).

כבר בפתח הדברים ישנה הרגשה מבשרת רעות. מספר הסיפור מעלה זיכרונות: "העיר שנולדתי בה שכנה במזרח אירופה… בעיר הולדתי חיו עשרת אלפים בני אדם בקירוב….אנשי ארצי היו מוכשרים…." בלשון עבר הכתוב. העיר כעיר רפאים. לאן נעלמה? היכן תושביה?

"בית קפה הוקם בקומת הכניסה של המלון כדי להציל את המצב, בית קפה עם מוזיקה קלאסית. אך הסועדים לא באו. המוזיקה התנגנה לפני שולחנות ריקים." תחושה של שיממון.

"בעיר הולדתי לא נזקקתי לשום מסמך. היו לנו שלושה-עשר שוטרים. עם כולם שתיתי שנאפס. לשם מה הזדקקתי אפוא לניירות?" נשמע כמו עיירה נידחת מחוץ לחוק במערבון הוליוודי. כמה שונה יהיה בעתיד הקרוב תחת השלטון הנאצי. אז לא ניתן יהיה לקחת צעד אחד בלי להציג את הpapieren בפני הגרמנים הקפדנים עם המאניה שלהם לסדר.

"כך שמרתי על יחסים טובים עם הרשויות במשך שנות נעורי, אחר כך השתנה המצב. זמנים אחרים הגיעו, ואתם רשויות אחרות." ניבא ולא ידע שניבא. היתה לי תחושה בטן לאורך הקריאה, שהלכה והתחזקה, שליוזף רות היתה תחושה משלו לגביי השואה האימנתית שעומדת להתרחש.

"כל אנשי ארצי אהבו את הטבע לא בשל הטבע עצמו, אלא בשל פירות מסוימים שהעניק." אבל הסופר, ללא תנאי, לטוב ולרע, מתאר את חיק הטבע באשר הוא. "השדות היו צהובים, קוצניים וקשים. הם הכאיבו לכפות הרגליים. הם הדיפו ריח עז יותר מאשר באביב, חריף יותר וכמעט חסר רחמים… צלינו תפוחי אדמה. ריח אש, פחמים, קליפות שרופות ואדמה צרובה עמד באוויר." "ריח האש" יחד עם "ריח עז" "חסר רחמים" חברו והעלו בי את הקונוטציה של העשן שנפלט מהארובות במחנות ההשמדה. העור, למעשה הקליפה של הגוף, שרוף. עצמות הופכות לפחם. ועוד: "מדי יום היתמר השמימה בחדווה עשן מעל המרחצאות החמים. הם תמיד שקקו פעילות, בניגוד מוחלט למלון ולבית הקפה." גם התנורים באושוויץ עשו עבודתם נאמנה סביב השעון.

התותים, נושאי הכותר, הם בשר ודם: "לתותים דבקו גושי אדמה זעירים שלא נראו בעין חשופה ושבני האדם תחבו אפוא לפיהם. הם השתפשפו בין השיניים, אך העסיס שניגר מהפרי שטף את האדמה, והבשר הרך ליטף את החך. כולם ליקטו תותים אף על פי שזה היה אסור. כשבא היערן הוא היה חוטף את הסלים מידיהן של הנשים, משליך מתוכם את התותים היפים והאדומים ורומס אותם ברגליו….איש לא פחד מהיערן. ככל שרמס יותר תותים, כך צמחו יותר מהם ביער."

יוזף רות נפטר במאי 27, 1939. הוא היה, ללא ספק, מודע לעלייתו של היטלר לשלטון וההשלכות הכרוכות בדבר. כאמור לעיל, הסופר חש את השואה המתקרבת וכתב עליה בטרם עת. העסיס האדום הניגר מהפרי משל הוא לדם שעתיד להרוות את האדמה. יש רמיזה לישועה במשפט האחרון של הפיסקה. היטלר רמס ורצח אך לא ביצע את זממו. עם ישראל עודנו חי.

"הקיץ רבץ והביא לעולם מיני מחלות. בגלל פירות רקובים לקו האנשים בבטנם ומתו, המים בבארות יבשו, כמה יערות מחט החלו לבעור, העשבים היבשים בערבות הצחיחות התלקחו. בלילות נצבע האופק באדום, אובך צורב שרר באוויר." הפעם התותים רקובים, מרעילים. בצורת כבדה מלווה אש מכרסמת. השמים בוערים. אחרית הימים.

הכתיבה רהוטה וצפופה בדימויים יצירתיים: "זקנו של אבי לא צמח בקווצות סדורות כדרכם של זקנים, אלא בפקעות סבוכות של צמר אדום. האף הקשה והבולבוסי היה האיבר היחיד בפנים שנותר חשוף, ועורו התפוח היה עשוי גבשושיות רכות ושמנוניות משל היה קליפת תפוז. עודני זוכר את גבותיו הלבנות כשלג של אבי. הן התנוססו מעל הסבך המדובלל כשני סהרונים לבנים מעל יער פרא."

הסופר מחובר לטבורה של אמא אדמה והוא נעזר בה לתאר את פניי האב. זקנו דומה לצמר כבשה, פניו כטקסטורה של פרי הדר וזוג גבות, כשני ירחים, מאירים את מה שמתחתם. נזכרתי בדיוקן של הרוזן רודולף מהבסבורג שהורכב בכשרון רב מפרחים, ירקות ופירות על ידי הצייר ג'וזפה ארצ'ימבולדו.

הסיפור מסתיים בפתאומיות של אמצע משפט. למעשה הסופר לא סיים את יצירתו וזה נכון וסימבולי מכיוון שאורח חייהם של מיליוני אנשים נגדעו טרם זמנם עקב המלחמה האיומה. הסיפור כבד וקודר למדי. "החורף בא, ועמו הקדימה לבוא צינה חזקה. הוא התנפל עלינו כמו רוצח… הציפורים צנחו מאובנות מהעצים, מדי בוקר אפשר היה לאסוף אותן…. העגלונים לבושי השחורים הצליפו בסוסים השחורים עד שהחלו לדהור, וקרובי המת רצו אחריהם, כאילו כולם, המתים והחיים, נחפזו להגיע אל הקברים המלאים. אין מקום! אין מקום! צווחו העורבים….הם היו סמוכים כמו בשורות רעות ורחוקים כמו תחושה איומה, שחורים משחור, הפיצו אימה ממקום עומדם על הענפים השחורים ועל השלג הלבן." מוות ושכול והכל שחור. הסוסים, הציפורים, העגלונים, והענפים חשוכים הם, במיוחד נגד רקע שלג לבן שמשמש כקוֹנְטְרַסְט. יוזף רות, בכתיבה מעשית מהולה בפואטיקה, נותן לנו הצצה לתוך התנהלותה של עיירה קטנה במזרח אירופה שאיננה עוד.

לקינוח אנקדוטה. התכוונתי לחפש בגוגל יוזף רות + תותים אבל בטעות הקלדתי את שמו של הסופר פיליפ רות. עלתה כתבה של ה"ניו יורקר" שחשפה שפיליפ היה מכור לריבת תותים יקרה מאד ואנינת טעם במיוחד ,Little Scarlet Strawberry Preserve מבית היוצר Wilkin & Sons Ltd. צירוף מקרים? קארמה? ממליצה מאד לקרוא את "תותים".