תודה שאתה כזה חבר..

בערב מתחילים הקרנות – אז קצת לפני – בתחנה הזו — אלייך ולחברים שלי מסלונה….תודה (רק לביניים….).
בערב מתחילים הקרנות – אז קצת לפני – בתחנה הזו…..

בחורה עם מחשב נייד

קצת יותר מחצי שנה אני חולה. אתה יודע הרי שהסרטן קפץ לבקר , ראה כי טוב והחליט בינתיים שהתנאים ממש טובים מכדי לעזוב. סוג של התנחלות כזו, אומרים שהיא לא חוקית – בממשלת הבריאות עוד לא החליטו כי שר האוצר החליט שזו מדינה שיש בה גם "שנאוצרים.."
אנחנו חברים מיליון שנה, עשינו את כל המהפכים האפשריים (נדמה לי). עלייך כתבו את השיר "…הייה לי חבר הייה לי אח – הושט לי יד…" . עלייך כתבו את זה ואת "..אנשים טובים באמצע הדרך…" – פתאום אני רוצה לומר לך כל-כך הרבה ומסתבר שאני יכולה לשיר לך במקום לומר ….אבל אתה מכיר אותי יותר מדי טוב ויודע שעדיף בשביל שנינו שאני לא אשיר ולא אזייף….יותר טוב שאני אומר
במסגרת הסטטוס שלי "חולת סרטן" אני עושה מרתון של בדיקות וטיפולים ורובם קשים ולפעמים אני מצליחה לקחת אוויר ולפעמים אני מרגישה שאני טובעת…רצי מרתון הם מטבעם אנשים בודדים שיש להם אוויר וכושר למרחקים ארוכים ואתה יודע שאני לא כזו. אתה יודע שאני קצת כזו, שיש בי חלקים כאלה של מרתון אבל חלקים גדולים ממש לא.
בתוך המרתון הזה של הבדיקות סיפרתי לך בצורה ממש אקראית על אחת הבדיקות שהייתי צריכה לעשות, אפילו לא משהו רציני. נכון, המון זמן – אבל לא משהו כואב פיזי. קורע את הנשמה – בטח, מעלה דמעות – כמה שעוד נשארו…שואלת שוב למה דווקא אני – כן….כל הדברים האלה קורים בזמן בדיקות שהן "רגילות" ולא ממש מכאיבות.
כשסיפרתי לך שאני הולכת לבדיקה הזו למחרת היום – בצורה הכי טבעית שאלת באיזו שעה לבוא לקחת אותי. כמעט נחנקתי – לא מפני שאתה הצעת, אלא מפני שזה נשמע הדבר הכי טרוויאלי, הכי ברור והכי נורמלי ולא יכול אפילו להיות תסריט אחר.
לא, אותך לא גיליתי. ידעתי שאתה קיים, ידעתי שאין לך סטטוס ואני לא אכתוב עלייך בפייס כי מה שיש ביננו הוא הרבה יותר מפייסבוק. מסתבר שאני לא ממש יודעת גם היום מה יש ביננו ואולי במיוחד היום. אתה נדיר באהבה שלך, ביכולת ההכלה שלך, בכח שלך להיות חבר בטוב וברע, אבל באותה מידה אתה גם יכול להוציא לי את הנשמה. למדתי שאני יכולה לריב איתך או שחשוב לך להיות גם צודק וגם חכם וזה בסדר וזה כבר לא מעצבן אותי, כי יש דברים הרבה יותר חשובים. לך זה חשוב – היום זה בסדר גמור בשבילי.
גיליתי……גיליתי חברים מופלאים מסלונה שדואגים לשפיות שלי, שדואגים לחבר אותי למציאות שלפעמים אני שואלת למה אני בתוכה ולפעמים אני מודה לאלוהים שאני בתוכה, גיליתי אתכם, את הרגישות והאהבה שלכם, גיליתי את האוכל שלכם ולא רק בתמונות, אוכל שאפשר לנשק את האצבעות….ולהתעלם מהמשקל, גיליתי אתכם מחבקים ועוטפים ואפילו שאני בבאסה של לא מגיעה לפגישות (אולי אני עוד מעט אחליט שאני נעלבת שלא מזמינים אותי…אינשללה). אני כל יום אוהבת אתכם קצת הרבה יותר מחדש…..גיליתי אתכם  וכאלה שאי אפשר לתרגם לאותיות אלא לבני אדם באמת שיודעים ונוגעים ופותחים את הדלת של הבית ואת דלת ליבי…..
דניאל – באת להחזיק לי את היד כשטיפות הרעל נכנסו לגופי כדי לנסות לתת לו חיים (כמה דבילי שרעל צריך להכנס לגוף כדי לתת לו חיים), הלכת לקנות לי את הדברים הכי מפנקים, רבת איתי כי אנחנו לא יודעים אחרת – כי הפיוס שלנו הוא לפעמים כדי לשמור על השפיות ולפעמים כדי להוציא את האגרסיה שכל כך הרבה בי טמונה. תודה
נכון, יש כאלה שאומרים שהסרטן הוא סוג של "מתנה" . לא רוצה מתנות. אומרים ש"שונא מתנות יחיה"…במקרה זה נכון. לא, לא צמחתי, לא גדלתי, לא התגבשתי עם הסרטן, לא מרגישה חזקה יותר, לא מגלה עוצמות יתר על המידה – כנראה שאני הייתי ביין אלה שהבריזו בשיעורים של "מי אתה או המצאות ותגליות…". כל מה שרציתי הוא להשאר כאן, נראה לי בתחושה שיש לי עוד כמה חשבונות לא סגורים, כמה דברים שאני רוצה לראות, בכמה חפצים ואנשים לגעת, להתגעגע, לחבק ולהרגיש שאני שם איתם.
אני רוצה להרגיש בנאדם שמתפרק לפעמים, שחזק לעיתים, שמצחיק וצוחק, שיודע שלפעמים זה בסדר לפחד ותאמינו לי שסרטן זה באמת פחד-מוות. אנחנו אומרים , כשאומרים :שיייוווו, איזה פחד- מוות בדרך כלל לא מתכוונים למשמעות של המילים, כן חברים שלי – יש פחד מהמוות. פחד אמיתי מאד.
אלה הרגעים והשעות והימים שכשאתה כאן דניאל אני יכולה להתרפק עליך ולומר : חבק אותי, חבק אותי עכשיו. במקומות וברגעים האלה הוא אף פעם לא יגיד לי שאני חזקה ואני אנצח כי הוא יודע שאנחנו חברים מספיק טובים בשביל לשתוק ולא לומר את מה שלא צריך. קשה לי לבכות לידו, ולא מפני שאני יודעת שהוא לא יבין ולא יקבל ולא יכיל את זה – קשה לי …ואני קצת יודעת למה.
קשה לי כי אף פעמים לא הייתי בעמדה של מי מבקש, הייתי שמחה לתת או לפחות לרצות לתת ולא חשוב מה. יכול להיות תשומת-לב, יכול להיות חיבוק, ספר, או סתם לשמוע רכילות…קשה לי נורא כי כואב לי , כי אני פוחדת באמת כי אני לא יודעת מה יהיה. קשה לי כי פעם חשבתי ש"אנשים טובים באמצע הדרך" – זה משפט משיר ופתאום אני לא יודעת איך אני אוכל אי-פעם להחזיר.
אני לא רוצה להגיד לך תודה דניאל, כי אתה כועס שאני אומרת – אז אני שותקת, אני מקווה שאתה מבין , אתה יודע לקרוא אותי בין השורות. ידעת גם קודם….אז בכל זאת, בשקט , שלא תשמע ….
אני רוצה לומר לכם תודה כי אתם עוגן, אתם מביאים את השפיות אליי כל זמן שאני לא יכולה לבוא אליכם…..אבל שתדעו כולכם – כל אחד בנפרד וכולכם ביחד למילים האלה, לכם כבני אדם כמו יהודית רביץ   "…..אני באה מאהבה…". אני לא מסכמת כי אתם שלי  ואיתי וכאלה תהיו.
תודה שהצטלבו דרכנו שלנו ולדניאל – בשקט, בלחש…שלא יישמע.