תהיי חזקה – תרשי לעצמך לבכות…

הוא לוקח אותי לחדר "אני רוצה לדבר איתך". אני מתיישבת על הכסא ומביטה בו בסוג של חוסר הבנה. על מה אתה רוצה לדבר אני שואלת….???

בחורה עם מחשב נייד

נגמר לו העולם , הכל התפרק, מישהו החליט לטרוף את הקלפים – הכל היה בסדר ואהבתי את זה. לא, לא רציתי שיהיה נפלא ונהדר ומצויין. רציתי רק שיהיה בסדר. לא הייתי צריכה שינויים, לא הזמנתי אותם – הם באו. למה הם באים כשלא הזמנתי? כשלא צריך? איזה שינויים….
אנשים קמים בבוקר ומוטרדים בצדק מהאוטובוסים ששינו מסלולים, ממריבה עם הבעל, מילדים שמעצבנים על תחילת החופש – מדברים כל כך טרוויאלים ואני מסתכלת בקנאה ומבקשת מריבונו : בוא נעשה עסקת חבילה – אני מוכנה לקבל את המריבות, העצבים , השינויים בקו האוטובוס וכו' – ואתה, תחזיר לי את מה שהיה לי. אני מוכנה ומזמינה את עסקת החבילה הזו. תודה שזה הרבה יותר מפייר.
אני יושבת בלילה באמצע הלילה בחוץ, שקט באופן יחסי, האוטובוסים כבר מזמן הפסיקו, גם אלה שבחופשה כבר נטשו את הרחובות כאן, ואני מביטה לשמיים, מעט כוכבים הלילה אני אומרת לעצמי. חלק בטח התביישו בביצועים הגרועים של ריבונו, חלק אחר – זה שאני רואה מכאן, מהמקום שבו אני יושבת מנסה להאיר לי משהו בנשמה הדואבת שלי, לא ממש מצליח. אני מרגישה את הדמעות הלחות זולגות מהעיניים ויורדות להן באיטיות מחרידה , כאילו לעזור לי לחוש את הכאב ומצליחות אפילו להרטיב את חולצת הטי שירט.
אני נלחמת בדמעות ומנסה להסביר לעצמי שאסור לי, אסור לי לבכות. אני צריכה להיות חזקה מאד. אני צריכה לחפש בתוכי את כל הכוחות ותעצומות הנפש כדי לעזור לאמא עכשיו.  אסור לי להתפרק, אני צריכה להיות חזקה. כדי לעזור  לה אני  צריכה להפגין המון כח ובטחון אני מנסה לומר לעצמי ובתוך כל המחשבות האלה אני מרגישה איך הגוף מתפרק לו לאט לאט מכאב. אני מרגישה את הבכי החרישי כזה שמתבייש לו מחלחל לאט לאט ומתעצם ושומעת את עצמי מתייפחת  ומביטה לשמיים – אולי בכל זאת ??
אני מנסה לנהל דיאלוג בראש עם עצמי. נוזפת בעצמי איך אני מרשה לעצמי לבכות ולהתפרק כבר ? הרי כל מי שיודע (ומעטים מאד האנשים ששיתפתי) מצקצק ומנסה להסביר לי "איזה מסכנה את – וזה לא מגיע לה, אשה טובה כל כך". זוהי סוג של מנטרה שאני שומעת ויודעת בלב שהם מכוונים לטוב, להכי טוב שאפשר – אבל הם לא יכולים לתקן את מה ששבור, אולי היו רוצים – אבל לא יכולים וכנראה שזו דרכם לנסות להושיט יד ממקום של תסכול והבנה שהם לא יכולים.
אני מבינה את כולם, אני מנסה לפחות אבל רוצה לצעוק שהמסכנות ומגיע – לא משחקות כאן משחק בכלל, אין להם מקום, זה סוג של מותרות שאין לנו. לא לי ולא לאמא. אני מנסה לשכנע את עצמי שאנחנו יוצאות למלחמה ואנחנו ננצח – ובצד, בזוית העין אני מנסה להפגש עם המציאות כי זה מה שצריך עכשיו – על מה אנחנו יוצאות למלחמה עכשיו ? המלחמה היחידה שאנחנו יכולות לנצח בה היא המלחמה על איכות חיים, על האפשרות שלא לפגוש בכאב. על זה אני מנהלת מלחמות. זה אולי אידיוטי – אבל בסיטואציה כזו – על זה נלחמים.
בבוקר מוקדם אני מצלצלת לפסיכולוג שלי ולא מצליחה לדבר. לא מצליחה לאסוף את עצמי ולהביא אותי לידי יצירת משפטים קוהרנטים שיסבירו לו כמה קשה וכמה אני מבינה שאני לא יכולה להכנס למלחמות כאלה, שאני לא בנאדם של מלחמות. אין לי כח לזה. ג. – זו טעות אני אומרת לו, אולי טעו במעבדה? אולי טעו בפענוח ? אולי צריך לחשוב – לפעמים דברים נראים דומים אבל הם שונים בתכלית השינוי אני מייללת לו….אולי.
הוא לא עונה לי, הוא שותק. אני שומעת אותו שותק.הוא שומע את הבכי שלי ושותק.אני שואלת אותו המון ומספרת לו שאני לא יכולה יותר, שזה לא פייר, שהיא אשה טובה (נכון, אז מה אם לפעמים רבנו? זה אנושי…) – אני מנסה להסביר לו שאני כועסת על עצמי שבכלל רבתי איתה פעם. באיזו זכות בכלל הרשתי לעצמי לריב איתה? מי אני ? הוא שותק.
אתה מעצבן אותי אני מתבכיינת לו. מה אתה שותק? אין לך מה לומר? בשביל מה אני "מחזיקה" אותך? תגיד משהו. פסיכולוגים אומרים משהו , תגיד אפילו אהה….תהייה פסיכולוג אמיתי – אתה מעצבן עכשיו – אני מתעצבנת ובוכה והוא שותק ומזכיר לי מדי פעם שהוא כאן, הוא מקשיב לי.
הוא מקשיב לבכי שלי עד שאני מרגישה שהנשימה לאט לאט הופכת לסדורה, לרגועה יותר. אני בוכה בשקט – עייפה. הבכי מתיש כל כך, כאילו הפכתי את כל העולם, אני מרגישה את העייפות פושטת לה בכל הגוף וממשיכה לילל בשקט, בכי עצור כזה, עם ברקסים , כזה שמאפשר לקחת אוויר בין לבין.
ג. בתבונתו וברגישותו הרבה אפשר לי להתפרק, להתפרק ולהתנפץ לרסיסים הכי קטנים שאפשר. הוא מכיר אותי מספיק טוב. הוא ידע שהוא צריך ורוצה להכיל אותי, ובאותן דקות לא הייתי צריכה שמישהו יזכיר לי כמה אני חזקה, באותן דקות אני צריכה שמישהו יקשיב לבכי שלי, מישהו שיוכל להכיל אותי ואת הקושי והכאב שלי. הוא בשתיקה שלו ובסובלנות והרגישות – איפשר לי את המקום הזה.
הוא לא מזכיר את מה שהיה ומי שאני. הוא לא מדבר על החוזק ועל הצורך לאסוף את עצמי. ההיפך, הוא מרשה לי להתפרק ולבכות ואומר לי בשקט המבין שלו שהעובדה שהוא חושב ומרגיש שזה נכון לי לבכות עכשיו באה ממקום של חוזק והיכולת לאסוף את עצמי. אני מכיר אותך מספיק טוב ויודע שצריך לאפשר לך להתרסק ולבכות עד כלות. רק מהמקום הזה, את בוכה מאותו מקום שאת יודעת ובטוחה שיש בך את היכולת והכוח לאסוף את עצמך, לאסוף את הרסיסים שלך כדי להיות. בינתיים בואי פשוט נהייה. אחר כך נחשוב הלאה.
עכשיו תרשי לעצמך לבכות…תבכי ילדה, תבכי…