שעתיים לפני ניתוח – הזוהר בבית

בחורה עם מחשב נייד

WhatsApp Image 2019-12-31 at 09.56.38

ביום ראשון הסכימו לשחרר אותי שוב לחופש.
מכיוון שהפסיקו עם אנטיביוטיקה ובדיקות דם, החליטו לשחרר אותי עד ליום למחרת.
הגעתי לביתי. רינת אחות של קובי, הגיעה אלינו לעזור. היא שמרה על להב בזמן שקובי אסף אותי מבית החולים. אמרנו לאמא שיש לה סוף סוף ערב חופשי.
אמא נמצאת אצלנו מדי ערב, מיד לאחר שמסיימת לעבוד, מתייצבת ועוזרת ועושה הכול.
להב עדיין ישן שנ"צ.
כהתעורר חיבק אותי וקרא לי "אמא, אמא". כשהתיישב לאכול איזה משהו טעים לאחר השינה, ידעתי שזה הזמן שלי לצאת מהבית ולחזור מהר.
השכן החדש שלנו, נכנס ונתן לי ספרון קטן. היה כתוב עליו "הזוהר". הוא ביקש שאניח אותו מתחת לכרית בזמן הניתוחון הזה.
החלטתי להפתיע את לביא וללכת לאסוף אותו מהקייטנה. לביא רץ אלי וחיבק חזק.
אח"כ הצטרפנו לקובי לקניות לבית. לביא היה בשיא ההתרגשות וכל פעם שאל אם צריך את זה ואת זה… קובי עושה קניות לבד. הוא לא רגיל שמפריעים לו. הוא אוהב, לבדוק, להשוות מחירים ולקנות בסדר שלו ובקצב שלו. האירוע החדש הזה, קצת הפריע לו. הוא ניסה להיות סבלני אבל ראיתי איך לאט לאט מאבד ריכוז. החלטתי לקחת את לביא לתחנה הבאה ולאפשר לקובי לסיים את הקניות כמו שרגיל.
קפצנו לקנות סופגניות. כמה שאני אוהבת סופגניות. אני לא אוכלת סופגניות כבר שבוע.
חזרנו הביתה, הדלקנו נרות כי לביא כבר לא יכול היה התאפק וממש רצה סופגנייה.
בערב, רינת הכינה לי ירקות בתנור, היא הוסיפה תיבול מיוחד וזה היה כ"כ טעים. ללא טיפת שמן!
אכלתי אותם עם סלק קצוץ ורוב יוגורט שלמדתי להכין מהרשת. הארוחה הייתה נטולת שמן בכלל וסופר טעימה. כבר כמה שבועות שאני לא מצליחה ליהנות מאוכל. אני אוהבת אוכל. מאוד. פחות בשבועיים האחרונים.
קרינה התקשרה לשאול היכן החדר שלי. היא רצתה לבקר אותי כמה פעמים ובעצם מהרגע שהתאשפזתי ולא הצלחנו לגרום לזה לקרות. בעיקר בגללי. הפעם היא פשוט הגיעה בלי לשאול.
אמרתי לה שיצאתי לחופשה קצרה והיא ענתה שלא אכפת לה שהגיעה במיוחד לבית החולים, העיקר שאני לא אהיה שם. לא אכפת לה ללכת לבית חולים 200 פעם לחינם, רק שלא אהיה שם.
קרינה קפצה אלי וישבנו יחד וקשקשנו. היא יצאה לעשן בגינה שלי. היא יצאה לעשן לבד. בלעדיי.
נפרדנו לשלום וקרינה הראתה לי את הצעיף שקנתה לי.
את קרין הכרתי לפני 15 שנים לפחות. גרתי בשותפות למישהי. היא הייתה לסבית ודאגה להבהיר לי את זה. הבהרתי לה שאני לא. החלטנו לכבד אחת את השנייה וזהו. לא ממש משנה מה ההעדפות המיניות של מישהו. הדירה שגרנו בה הייתה מלאה נשים. כל הזמן. כולן היו מהקהילה.
יום אחד, ראיתי מבצע ממש שווה על משקפי שמש. המשקף השני בחינם!
היו אצלי בדירה משהו כמו 10 בנות. שאלתי את כולן: "תגידו, יש מבצע שווה על משקפי שמש, מישהי רוצה לקנות ביחד ויצא משתלם?" (פעם המשקפיים עלו לי סביב 1500 ₪)
שתיה. בנות הקהילה הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. מאיפה באה עלינו זאתי עם המשקפיים שלה.
פתאום שמעתי קול קורא לי מההמון: "איזה מבצע?" עניתי לה והסברתי והיא ענתה שברור שתצטרף אלי לקניות. זאת הייתה קרין. מאז, היינו עושות שופינג יחד אחת לחודש. פושטות על קניון הזהב, ומסיימות את יום השופינג בארומה. פעם היה רק ארומה. עם הזמן עזבתי את דירת השותפה וקרין עזבה את דירה השותף והתגוררנו אצל לינה ולאוניד. לינה ולאוניד עשו מהווילה שלהם, כמו קומפלקס כזה של דירות להשכרה. אני גרתי בקומה ראשונה וקרין גרה מתחתיי. אחת האהבות שלנו הייתה השקשוקה שהייתי מכינה. אני הייתי מסיימת לעבוד מוקדם יותר והייתי מתקשרת לקרין לבדוק מתי מגיעה. היינו מתקרנפות על השקשוקה שלי יחד.
טיילנו המון, צפון, דרום, עם רכב החברה של קרין. אפילו עבדנו באותו מקום. התחתנו, ילדנו, והנה היום שתינו גרות בגדרה. בקשר הדוק כמו אז.
קרין ואני נפרדנו לשלום. נרדמתי די מהר.
למחרת, הרגשתי טוב יותר, ניסיתי לקבוע תור לגבות אצל עינב אבל לא הצלחתי לעמוד בשעה היחידה שיכלה לקבל אותי. לקחתי את לביא ברגל לקייטנה. הלכנו יחד עם שושה.
קובי הסיע את להב לגן.
התחלתי לעבוד קצת על הפוסטים ללקוחות שלי. עבדתי במשך כמה שעות טובות. הרגשתי חיה. שוב! לקראת הערב קובי הסיע אותי לבית החולים ואני התחלתי להרגיש את הלחץ.
קבעו לי את בדיקת/טיפול ercp לשעות הצהריים המוקדמות ואני ניסיתי לשנות את השעה, אבל לא הייתה לי אפשרות לדבר עם הרופא אשר מבצע את הבדיקה.
נפרדתי מקובי, ליוויתי אותו למטה וקניתי לי סלט מבית הקפה הזה שמבקש 5 ₪ על עלה נוסף של נענע, זה שהסלט הגדול אצלו עולה 16 ₪ יותר מהסלט הקטן.
ביקשתי מיץ לימון לרוטב, נאמר לי שיש רק שמן זית עם לימון. שאלתי את הקופאית אם הבקשה לי חדשה להם, ענתה שלא. שאלתי מדוע לא דואגים שיהיה רוטב מיץ לימון בלבד? בית הקפה צמוד לבית החולים, יש המון חולים שאסור להם שמן, מדוע לא דואגים לזה? ענתה לי שהיה מטופל אילו היה תלוי בה. איף.
נרדמתי סביב חצות. בשעה 5:00 בבוקר הגיעו לקחת מדדים ולתת אנטיביוטיקה. שאלתי היכן הרופא שאמור לבצע את התהליך הזה, וענו לי שיגיע עוד מעט לעבור בין החולים.
חיכיתי. חיכיתי. הוא לא בא. שוחחתי עם קובי על הבוקר ואמרתי לו שאני די לחוצה, אף אחד לא מדבר איתי, קובי הזכיר לי את ד"ר גוגל. קראתי והתחרטתי.
מתישהו בבוקר הביאו לי את ארוחת הבוקר, אמרתי לה שתחזיר אותה כי אני בכלל בצום. (מזל שזכרתי)
אח"כ הגיעה רופאה בכירה. היא שאלה איך אני ועניתי לה שלא טוב.
"אף אחד לא מדבר איתי. אני לא יודעת מה אני הולכת לעבור בדיוק, מה צריך. נעזרתי בגוגל. אמרו לי שהרופא יבוא לדבר איתי קודם, לא קרה"
הרופאה הסבירה לי שהתקיימה ישיבת בוקר עם הרופא והם הגיעו להחלטות לגביי והחלה לספר לי מה ההחלטות: ercp וגם צילום חזה לשלול שטות כלשהי. שאלתי אותה על ההרדמה ועל עוד כמה דברים שמלחיצים אותי, היא הסבירה במיטב יכולתה.
ירדתי לצילום ושאלתי כבדרך אגב אם מותר לי לשתות, התכוונתי לשתות וסתם חשבתי לשאול. מסתבר שאסור לי. איף.
הצילום יצא תקין כמובן. זהו. אני מחכה. שעתיים לתהליך הזה שאמור להיות פשוט אבל אני לחוצה. הרדמה וכאלה, חוסר שליטה, לחוצה. שכחתי את ה"זוהר" שהשכן הביא לי, בבית.
נשתמע אחר כך….

שרי פילוסוף
הי, חזרתי לבלוג לאחר תקופה לא קצרה שעזבתי. קצת עלי: מנהלת מדיה חברתית ויועצת שיווק לעסקים. מנהלת כמה קבוצות בפייסבוק כאשר הגדולה מכולן היא חולי ניקיון - הקבוצה הרשמית והמקורית. (בהמשך אספר מדוע פתחתי אותה) אני אמא לשני בנים, לביא בן 6 וחצי ולהב בן שנה וחצי, נשואה לקובי איש צבא. גרנו כל חיינו בדירות שכורות ועד לפני כמה חודשים, התגורננו בבסיס חיל האוויר במרכז הארץ, עקב תפקידו. כעת קנינו בית ועברנו לגדרה. מאוהבים בה מקווים שתאהב אותנו בחזרה.