סיפור גדול על כסף קטן

אחד מהסיפורים שקרו לי באמת: סיפור גדול על כסף קטן

בחורה עם מחשב נייד

לפני כמה ימים סיימתי את יום עבודתי ופניתי לרכבת-התחתית. מאחר והכרטיס שלי היה ריק הלכתי למכונת ההטענה על מנת להוסיף כסף.
בדיוק באותה שנייה,  חולפת רכבת. איכשהו משב הרוח הזה מצליח לחטוף לי מהארנק את אחד השטרות.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לרדוף אחרי השטר, אך הוא מתגלגל לתוך תחנת הרכבת, איזור אליו לא יכולתי לעבור. למה? כדי לעבור צריך כרטיס מלא, והכרטיס שלי היה ריק.
עשיתי פרצוף מסכן אבל כנראה שזה לא היה מרגש מספיק לנוסעים בצד השני שלא באו לעזרתי.
הטענתי את הכרטיס ורצתי לתחנה אחרי השטר.
על הרציף עומד בחור אמריקאי, חסר הבעה.
שאלתי אם הוא ראה לאיזה כיוון עף השטר, והוא מצביע לפסים: שם…למטה.
התבוננתי במסילה מלמעלה, ובלי לחשוב פעמיים הנחתי את התיק מאחורי הקו-הצהוב וקפצתי.
השטר בידי! הכל טוב ויפה ומה שנשאר עכשיו זה לטפס למעלה, רק מה?
דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
מלמעלה לא ראיתי שזה כל כך גבוה. אז אני למטה, על הפסים, הרכבת יכולה לבוא כל דקה ואני פשוט לא מצליחה לטפס למעלה.  אני מנסה לראות אם יש משהו להיאחז בו, ולא מוצאת כלום.
חשבתי שכל חיי יחלפו לנגד עיניי, אבל זה לא קורה. במקום זה רק חולפת לי בראש תמונה של רכבת דוהרת במהירות 350 קמ"ש.
נכון, יש לי את השטר ביד אבל אני תקועה עמוק למטה על הפסים.
החלטתי לנסות לדבר עם האנשים שלמעלה, בניסיון לפתור את הבעיה.
בסוף מגיע אחד, ובנונשלאנט אומר: "אני חושב שיש פה אולי… איזה סולם…איפשהו פה בקצה".
אני הולכת לקצה. לא הולכת, רצה! כל שנייה נראית כמו נצח.
מצאתי!! יש פה סולם.
שמה ידיים,  ומטפסת חזרה למעלה.
רבע שנייה אחרי שאני למעלה, מגיעה הרכבת. אני רואה רק את המהירות בה היא נכנסת לתחנה.
בשביל כל מי שמסביבי כאילו לא קרה כלום וגם לי בעצם לא קרה כלום. רק לקח לי עוד איזה כמה דקות להסדיר את הנשימות.
האם הייתי עושה את זה עוד פעם? אם הייתי יודעת שיעברו עליי רגעים כאלו – בטוח שלא.
פשוט חשבתי שזה ייגמר בקפיצה פנימה וחזרה.
תשמרו על עצמכם.
pexels-photo-65777
קרדיט צילום: pexels.com