שמישהו יעשה פה סדר – פרק 4 לספר "שחר"

Dawn

שמישהו יעשה פה סדר – פרק – 4

             הפסקתי כבר לספור כמה פעמים השמש שוקעת, איבדתי לגמרי תחושה של זמן, מידי פעם זה נראה לי

מוזר, שאין לי מושג כמה אני הולכת מאז שירדתי מהכוך שלי, מאז שחיכיתי שהגשם יפסק, מאז שאני לבד.

פחיות האוכל כבר נגמרו לי, והמזל הגדול הוא שיש מידי פעם גשם ששוטף ומנקה אותנו. אני מנצלת היטב את

הגשמים, שותה, מתנקה, שוטפת אותה ואת הסדינים ונהנית מהשמש שיוצאת אחר כך.

          אבל אני רעבה. כל כך רעבה שיש מצב, שאם כן הייתי מוצאת את הרגליים שקשורות לראש שזרקתי,

הייתי גם לוקחת ונועלת את הנעליים וגם אוכלת את הבשר של הרגליים. לא, אל תגזימו, נשארו לי סטנדרטים,

הייתי מבשלת אותם קודם, אולי, אני מקווה. אם הייתי מצליחה להדליק אש. אני פשוט רעבה כל כך. זה רעב

שהוא מעבר לפיזי, הוא מורגש בכל הגוף ומשתלט עליך עד שאי אפשר לחשוב כמעט על כלום חוץ מרעב.

החלטתי לנסות משהו חדש, כל דבר אני טועמת בקצה הלשון, מה שנראה לי, זאת אומרת, כי רוב הדברים שאני

מכניסה לפה הם לא אכילים בכלל, הלוואי והייתי מוצאת משהו. נראה לי מוזר לחלוטין לשכוח אותי בעולם ריק

ובתוך בלאגן כל כך גדול אבל בלי שום דרך שאני יכולה להתקיים, מישהו כאן בהחלט לא חשב עד הסוף במהלך

הזה, וזאת מתוך הנחה שיש איזה מישהו או משהו, שאחראי על כל מה שאני עוברת. בכוונה אני אומרת מישהו או

משהו, ברור לי שאם מישהי הייתה עושה את המהלך הזה, היא הייתה דואגת קצת יותר בהגיון לכך שדברים

יתנהלו פה כמו שצריך, אין מה לעשות, גדלתי בבית שיש בו כבוד יתר לנשים. משום מה אני מכריחה את עצמי

לחשוב שיש איזו משמעות או מטרה לכל זה, אחרת אני אשתגע, מצד שני נראה לי שיותר מופרע ומשוגע ממה

שאני חווה ברגעים אלו לא קיים. מה אני מבינה, תמיד החשבתי את עצמי לאופטימית. הידיעה הזאת שתמיד יכול

להיות גרוע יותר, העמידה אותי בעיני עצמי במקום, שהמחשבה היא, שכנראה מה שלא יהיה ואיפה שאני לא

נמצאת, אני תמיד במצב טוב. יחסית למה שעוד יכול להיות כמובן.

          אני לבושה במכנסי החיתול שלי ואת הכותונת של בית החולים קשרתי כך שזה כמו חולצת בטן. חם פה

יחסית ואני בתנועה אז יותר נוח לי. הקטנה, עלי, מסודרת בתוך הסדין, מידי פעם בשכיבה ישנה, ולפעמים כבר

במאונך. היא מרימה ראש קצת ומסתכלת סביב בעיניים פקוחות, יש לה עיניים יפות, אם היו כאן אנשים הם בטוח

היו מתפעלים ממנה, יש בה משהו מהפנט. באופן שמאוד לא אופייני לי אני מתגעגעת לאנשים. בעיקר לאמא שלי,

לחיבוק שלה, אפילו להערות. "תרזי קצת", "תעשי ספורט", "את כל כך מוכשרת – למה את לא עושה עם עצמך

משהו?" כן, גם זה סוג של רעב. אם היא הייתה פה היא בטח הייתה מבסוטית על אייך שרזיתי, בעל כורחי. אה,

היא בטח הייתה מוצאת משהו אחר להעיר לי עליו. זה לא שהיא לא אהבה אותי. היא אהבה. מאוד מאוד. אבל

תמיד היו לה טענות, תמיד אני לא מספיק, תמיד תקועה כזאת, סוג של בטטה. חיה בעולם משלי של ספרים ובתי

קפה וחלומות על עולמות אחרים. אח, מה הייתי מוכנה לתת בשביל לשבת לשתות קפה הפוך, אולי גם קוראסון

עם חמאה וריבה, הרעב הורג אותי. אני הולכת ומתקדמת. לאן? אין לי מושג. אני מנסה למצוא אוכל, וגם מים.

התרחקתי מאוד מערמת האבנים שהייתי בה קודם, משום מה אני לא דואגת כי לא קר ונראה לי שבכל מקום

שארצה כשאהיה עייפה פשוט אשכב וארדם. הנוף משתנה עם כל צעד שלי, קודם היה סבוך עם מלא עצים

וערמות של אבנים, עכשיו כבר יותר מרווח. אין שבילים או דרך, זה פשוט ללכת לפי תחושה. אין לי מושג אם אני

הולכת צפונה או דרומה או לכיוון אחר. אני מוצאת אבן גדולה ומתיישבת עליה לנוח. אני מוציאה את שחר מהסדין

ומסתכלת עליה. "איזה מזל שאת לא מבינה כלום, שאת לא רעבה כל הזמן" אני אומרת לה בקול מצחיק היא

מסתכלת עלי במבט מוזר ופתאום מחייכת עם כל הפרצוף. אני מתחילה לצחוק בקול רם והצחוק שלי פתאום

מקפיץ אותה ונשמע כל כך רם ומוזר, מצד שני משחרר. היא מסתכלת עלי, רצינית לרגע, בוחנת אותי ומחייכת

שוב. מזמן לא צחקתי. אני פותחת את הסדין ופורשת על האדמה שלפני ומניחה אותה על הבטן. היא מרימה

ראש, זה לא קל לה, אבל היא ערנית, ורוצה לראות מה יש מסביב, אז מחזיקה יפה. אני מתמלאת בתחושה של

גאווה משום מה. אמא תראי, אני חושבת בלב שלי, תראי אותה כמה היא חזקה. הלב שלי נחמץ, הגוש הזה תקוע

בגרון אבל עדיין אין דמעות, לא מסוגלת, כאילו מחזיקה בעל כורחי שלא אתפרץ, שלא אבהיל אותה, את עצמי.

          אני נשכבת לידה פרצוף מול פרצוף ועוצמת עיניים. מנסה להירגע, אני לא יכולה להירדם. אני רעבה נורא.

שמעתי משהו, הלב שלי קופץ ואני מזדקפת במהירות

מה זה היה?

כבר כל כך התרגלתי לשקט שסביב שאני מנסה להבין אם מה ששמעתי היה משק כנפיים או טפיפות רגליים.

אני מסתכלת למעלה לשמיים, אין כלום, בהיר יחסית ועננים לבנים.

אני מסתכלת סביבי, הרבה אדמה, פה ושם עצים עומדים גבוהים, זקופים, עבים מאוד. גם עצים כרותים מהבסיס

עם ענפים ענקיים שמסתעפים מהם על האדמה אבל שום נפש חיה, שום דבר שיכול לעשות רעש. דמיינתי?

חלמתי? לא יכול להיות, זה נשמע אמיתי, אפילו אם זה היה רק לרגע קטן. משהו כאן לא הגיוני בכלל.

הלב שלי דופק בעוצמה כזאת שזה ממש כואב לי בחזה, ומפליא אותי באותה מידה שלא שומעים אותו. הרעש

נעלם ושוב שקט.

הרגע נגמר ואני עדיין עם דפיקות לב חזקות. אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפי זה. פחד? תקווה?

נראה לי שבעיקר פחד.

הראש שלי שוב עושה חישובים. זה היה רחש מהיר וקטן, לא אנשים, לא שמעתי קולות, אולי רפרוף קטן של

צעדים? אולי כנפים?

אני אוספת את שחר אלי במהירות לידיים, כאילו להגן עליה וגם כנחמה, כאילו היא עם הגוף הקטן שלה נותנת לי

איזושהי הגנה ונחמה מסוימת. אני לא לבד.

אני אורזת הכל שוב וממשיכה ללכת קדימה.

לאן?

לחפש אוכל, ומים, להתרחק מהרעש ששמעתי או אולי דמיינתי בכלל.

לאט לאט הלב נרגע.

אני ממשיכה.

אני הולכת יחסית במהירות, כמה שאפשר ללכת במהירות ברגליים יחפות ודיי כואבות אני חייבת לומר. מזל שאני

דורכת בעיקר על עלים ואדמה. אני מסתכלת קדימה ונראה לי שראיתי מרחוק חומה מאבן. דיי גדולה, כמו קיר של

בית אבן, אני מקווה שאני לא חולמת, כבר אחרי צהריים ותכף אצטרך להתכונן ללילה. אולי אצליח אם אמהר

להגיע לשם. אולי אמצע שם בית? כולי רועדת מהתרגשות. מתקווה.

אני מחזיקה את שחר חזק ומנסה להתקדם במהירות, לכיוון הבית. אני לא מאמינה, סוף סוף יש הגיון לכל מה

שאני עוברת. מצאתי בית. אני לא מאמינה.

אני מסתכלת על הבית שנמצא באופק והולכת במהירות האפשרית אליו. הוא יותר רחוק ממה שחשבתי כשראיתי

אותו באור יום, אבל לפי זה שכבר ממש ממש חשוך כנראה שזה לא כזה קרוב כמו שחשבתי. זה לא נגמר הדרך

ומרוב שאני רוצה להגיע זה נראה כאילו מתרחק ממני. הרגליים כואבות לי מאוד. אני פחות שמה לב איפה אני

דורכת כי אני פוחדת לנתק את המבט. שלא יעלם הבית. ככל שאני מתקרבת לכיוונו הלב שלי דופק יותר ויותר

חזק. זה כבר ממש מתקרב. חשוך מאוד ואין טיפת אור סביבי, איך זה שלבית אין כניסה או שביל? אני מתקרבת

יותר ועכשיו רק מתפנה לראות את הבית. הייתי כל כך עסוקה בקיר של הבית שבכלל לא שמתי לב.

הלב שלי דופק בפראות כואבת, אני לא מאמינה.

רוצים עוד? – מוזמנות ומוזמנים לקרוא – בין הלב לראש – פרק 5

פרק 1 – אחת שתיים שלוש

פרק 2 – יוצאת מהכוך

פרק 3 – ראש בראש

thank you so much https://www.facebook.com/louisecoghillphotography for this amazing picture/