שלח לי רעש מארץ רחוקה…

על שקט, סדר ושמחה יפנית.

יפן היא מהרבה בחינות מדינה עם איכות חיים גבוהה מאד ומקום שנח לחיות בו. ולמרות שלדברים רבים התרגלתי ממש בקלות, זה עדיין לא אומר שתמיד נח לי לחיות פה. לאחרונה כתבתי רשימה באתר של ישראלים בחו"ל בנושא  דברים שלא חשבתי שאתרגל אליהם והיום אני לא יכולה בלעדיהם… היום בחרתי להרחיב על כמה נקודות שהזכרתי שם בקצרה ולספר לכם איך אותם דברים שאני אוהבת, יכולים גם לעורר בי תחושות הפוכות וגעגועים לנוף מולדתי.

התרגלתי בקלות לדברים כמו רמת השירות הגבוהה בכל מקום, לאדיבות ולנימוסים היפנים. אני נוהגת מידי יום על הכביש למשל, וחייבת לציין שלמרות הפאסיביות היפנית האופיינית הם כמעט תמיד יהיו היוזמים במתן זכות קדימה, ואם יש מספר נתיבים בכבישים פקוקים ונתיב אחד כמעט ריק, רק אני ואולי עוד איזה משוגע או שניים יעזו לעבור נתיב. גם לסדר המופתי נחמד להתרגל. יש משהו מנחם בלדעת היכן כל דבר צריך לעמוד, ושהכל ידוע וברור מראש. הרכבות מגיעות בדיוק של שניות והאוטובוסים בדיוק של לכל היותר דקה קדימה או אחורה.

אבל מצד שני הסדר והדיוק והחשיבה בתוך הקופסא לא משאירים מקום לספונטניות, גמישות, עיגול פינות ואילתור.. וכשרחוקים מזה אלפי קילומטרים ושנות אור חשיבתיות, מתגעגעים ומעריכים את זה.

גם לאסתטיקה ולניקיון התרגלתי, הרי זה תענוג להיכנס לשירותים ציבוריים באיזה פארק או תחנת רכבת כי הם מצוחצחים להפליא ויש בהם את "המשפריץ"/ בידה (ה-Washlet): אסלה חשמלית מחוממת עם פונקציות שטיפה במתזי  מים בעוצמות וכיוונונים שונים. והרחובות כל כך נקיים עד כי נדיר לראות פיסת זבל גם הקטנה ביותר זרוקה על הקרקע, וזאת על אף העובדה התמוהה והמסתורית שכמעט ואין פחים ברחובות ובמקומות ציבוריים. אנשים סוחבים איתם את הזבל בשקית שהכינו מראש ומסתובבים איתו בסבלנות עד שמוצאים פח ליד חנות הנוחות (Convenient store).  גם בפארקים אגב, כשעושים פיקניק כולם דואגים להביא שקיות זבל ולנקות אחריהם בקפידה.

המוצא פיסת לכלוך יקבל פרס! והמוצא פח-יקבל פרס כפול!

פחים מחוץ לחנות נוחות - צריך לחשוב פעמיים איזה פח מתאים

אז נכון שאחרי הניקיון המטורף פה, כשאני מגיעה לארץ הרחובות נראים לי מלוכלכים, אולי כי ההבדלים קיצוניים מידי, אבל בכל זאת, בית שחיים בו והוא נקי מידי הוא בעיקר קר ומנוכר.

הבית של השכן נקי יותר, וגם האוטו שלו תמיד מצוחצח

ונכון שזה מאוד נח ונחמד שלא צריך לפתוח דלתות בשום מקום והכל אוטומטי, כולל את דלת המונית, וכייף שמתייחסים אליך כמלך ומברכים אותך ומשתחווים אליך.

וזו עובדה מדהימה שאם נאבד לך הנייד , הארנק או דבר ערך חשוב אחר, הסיכויים שמישהו יעשה הכל כדי למצוא אותך ולהחזיר לך הם 99%. יותר מזה- ביפן מאוד מקובל להיכנס למסעדה ולתפוס מקום ישיבה עם הנייד ו/או התיק, לעזוב את המקום ולבצע הזמנה, בלי שמץ של דאגה שהחפצים ייעלמו. כך גם לגבי בטחון אישי, נשים יכולות ללכת ברחובות העיר בכל שעה בלילה. לדברים האלו אני מתחברת וכמובן שהייתי שמחה אם ייושמו גם בארץ.

אבל שקט לי פה. הרבה פעמים אני מרגישה שהשקט פה הוא לא שקט רגוע, אלא שקט צורם. כזה שלא תמיד מאפשר לך להיות אתה. אני מרגישה שאחת ההשפעות של המקום עלי הוא בהפיכתי להרבה יותר מופנמת ושקטה ממה שאני, ממה שהייתי…

זהו שקט שלעיתים מאד מתאים לי ועושה לי טוב ורגוע, ובפעמים אחרות, יש בו משהו חסר חיות וזה גורם לי להתקף געגועים עזים לבלגן ולרעש בארץ.

אני מבינה היום את הסיבה ההגיונית לכך- השקט עונה על צורך תרבותי, ונובע מהיותה של יפן אי קטן יחסית ובה מספר רב של אנשים החיים קרוב זה לזה, וכדי לשמור על הסדר טבועים ערכים כמו הימנעות מקונפליקטים והתנהגות נאותה ושקטה בחברה. זה אולי מה שמסביר את יכולתם של היפנים להצטופף בשעות הלחץ ברכבות ועדיין לשמור על שקט ואיפוק. שקט ברחובות הקטנים עם הבתים הצמודים זה לזה, שלא נשמע מתוכם רחש, מה שגרם לי לא פעם לתהות האם מישהו חי שם?! דממה, כאילו אין כלב. ודווקא כלבים לא חסרים כאן, אבל גם הם עברו כנראה סדרת חינוך יפני ונביחתם כמעט ולא נשמעת. (לעומת זאת, את הציפורים אני שומעת שרות בבוקר, הן חופשיות בכל מצב וגם העורבים הצווחניים שיש המון מהם בטוקיו.)

גם הרחובות הסואנים ועמוסי האנשים שקטים, כך שאם תעצום עיניך תוכל לדמיין שאתה נמצא על אי בודד. טוב אני מגזימה קצת, אבל זה כך יחסית למה שאני מכירה. נדיר לשמוע צפצופי מכוניות. ובעצם מי שמפר את השקט הם אותם מוכרים בחנויות העומדים בחוץ וקוראים לאנשים להיכנס לחנותם, כשלעיתים הם אוחזים וצווחים לתוך מגה פון. ברכבות ובאוטובוסים ישנם שלטים האוסרים לדבר בנייד וגם במסעדות זה לא נהוג, זהו לא חוק אלא קוד חברתי שכולם מצייתים לו. וכשאימא נמצאת עם תינוקה ברכבת והוא מתחיל לצייץ בקול רם מידי לטעמה היא אוטומטית תעשה 'ש..ש..ש' או שתניח את ידה על פיו שלא ישמעו אותו חלילה, כי לא נעים להפר את השקט. רק הילדים שלי רועשים בכל מקום, ולא יעזור לי גם אם אנסה להשתיק אותם.

שלט ברכבת: נא להעביר את הנייד למצב שקט ולהמנע מלעשות שיחות

מה שכן, אחרי שיפנים שותים אלכוהול – הם נפתחים יותר מידי, מספרים גם מה שלא צריך ונעשים כאלה רועשים ובלגניסטים שאנחנו הישראלים שקטים לידם.

ברור לי שחלק משכניי, במיוחד המבוגרים שבהם, לא מסמפטים אותי ואת משפחתי. האמת שדיי בצדק. אנחנו משפחה רועשת, עושים בלגן, עדן משחק כדורגל עם חברים בחוץ, מגיעים אלינו חברים ויושבים בחוץ שזה לא דבר נפוץ כאן, הילדים בוכים וצוחקים בקול רם, ההורים רבים לפעמים בקול, משפחה בהפרעה בנוף המקומי. השכנה המבוגרת בבית מימיני היתה מאוד מאופקת כמה שנים טובות עד שיום אחד כבר לא יכלה יותר להיות להתאפק  וכשעשינו ברביקיו בחוץ עם כמה חברים והרעש כנראה היה כבר בלתי נסבל, היא יצאה החוצה והתחילה לבכות למיצורו. מאז אנחנו משתדלים להיות יותר שקטים, ועדן וחבריו משחקים  במקום אחר, ולמזלה ירדתי מהשירה על הבוקר (היתה תקופה שלמדתי פיתוח קול והתאמנתי בבקרים). לעומת זאת, השכנה משמאלי שרחוקה ממני בכמה מטרים יותר מזאת מימיני, דפקה בדלת אחר צהריים אחד בעיתוי מושלם שהיה לי קרייבינג למתוק והגישה לי שקית נייר מעוצבת עם עוגיות גורמה מצוינות בתוכה והתנצלה בפניי על כך שמחר בשעות הבוקר עומדים לכרות עץ בגינתה הנושק לגבול ביתי…אין בעיה, חייכתי, קדתי, טרקתי והתיישבתי לחסל את העוגיות.

ועוד סיפור אחרון על שקט בשכונה. לפני כשנה השכן מסוף הרחוב תפס אותי לשיחת התלוננות נדירה כשנפגשנו בדרך לזרוק את הזבל השריף של יום שלישי. מסתבר שהשכנים עשו מן ישיבה בנושא המשפחה שלנו, והוא החל להמטיר עלי את התלונות: בבקשה אל תשירי בקול מאד חזק, שמרי על הניקיון מחוץ לביתך, הילדה שלך שתבכה בתוך הבית ולא בחוץ, ושעדן ישחק כדורגל במקום אחר ועוד כמה תלונות שכבר לא זוכרת, חטפתי קצת קריזה מזה אבל נשארתי מאופקת כי תכל'ס הוא צדק בגדול…  מוזר היה שאחרי שבוע אותו שכן מת..בטח אין קשר אבל סמיכות המקרים קצת הטרידה והפתיעה אותי, כאילו הוא השתחרר מכל המועקות ועכשיו אפשר להירגע בעולם שכולו טוב…

אפרופו מתים וחיים…יצא לי להיות ביפן בחתונה ובלוויה. והאמת שלא מצאתי הרבה הבדל. לא מדברת על הבדלי הטקס ברמה הדתית, אלא ברמה הרגשית- האיפוק בהבעת רגשות בצורה מופגנת בא לידי ביטוי לאור הקיצוניות של האירועים. אחד אמור לבטא שמחה גדולה והשני עצב ואובדן. ההבדלים הגדולים הסתכמו בצבע העניבה- חתונה עניבה לבנה, ובלוויה- עניבה שחורה. בשני האירועים ישבנו אחרי הטקס באולם גדול, אכלנו סושי ושתינו סאקה. רק שבחתונה ישבנו עם החתן והכלה שמזגו לאורחים ובלוויה ישבנו מול צנצנת שבתוכה עצמות המת ומעליה תלויה תמונתו ובני משפחתו מזגו את הסאקה. בחתונה לא הובעה שמחה גדולה ובלוויה לא הובע עצב גדול, לפחות לא כפי שאני מכירה ומבינה.

אז איפה השמח? הריקודים? הדי ג'יי? אני שואלת את מיצורו. הוא ענה שיש הרבה אנשים שעושים מסיבה נפרדת לחברים אחרי החתונה הרשמית והפורמאלית ושם הם שותים ומשתגעים. וחוץ מזה, הוא הוסיף, אנחנו מאמינים שחתונה היא צעד נוסף לקבר, אז מה יש כל כך לשמוח?…

עד כאן הבדלי תרבויות להיום…וזו רק ההתחלה…כזה קמצוץ…

אז למה היפנים לא מביעים רגשות באופן ישיר ומוחצן? על כך בפעם הבאה…אספר על תופעה מרתקת ומרכזית בתרבות היפנית.

לסיום ולכייף, מצרפת וידאו שלדעת חבר מהקהילה הישראלית, יצחיק אולי רק את אלה שגרים פה ביפן, אבל אני חושבת שעם הסבר קצרצר, גם לכם הוא יהיה משעשע. הוידאו מתקשר למה שכתבתי על הסדר היפני. הוידאו ממחיש איך פעמון אופניים הוא כמו התניה אוטומטית לזוז הצידה כדי לשמור על הסדר, ואיך כל יפני מכל סוג ובכל מקום, זז הצידה כשהוא שומע את צליל הפעמון…

עד כאן לשבוע זה…ועד הפעם הבאה

שבת שלום

שלכם,

ישראפנית