שומר הדברים האבודים

שומר הדברים האבודים, ספר חדש מאת רות הוגאן. קיראו מה חשבתי עליו

"שומר הדברים האבודים", ספרה הראשון של הסופרת הבריטית רות הוגאן, הפתיע את כולם, טיפס לראש רשימת רבי המכר וקיבל שבחים מהביקורות.
עטיפה_-_שומר_הדברים_האבודים(2)

על מה הספר?

אנתוני פרדיו מקדיש את חייו לאיסוף חפצים אבודים שהוא מוצא בכל מיני מקומות. הסיפור החל כאשר לפני שנים אנתוני איבד את ארוסתו ברציף הרכבת. לאחר שהיא נעלמה מחייו ובעקבותיה תכשיט יקר לליבו שהוא קיבל ממנה, הוא מגלה את הייעוד שלו ויוצא למסע חייו: איסוף חפצים אבודים של אנשים, אותם הוא שומר במחסן בביתו ומקטלג באדיקות רבה על מנת לנסות ולהחזיר אותם לבעליהם יום אחד. לאורה, גרושה מקומית המתמודדת עם דעות קדומות מהסביבה, פוגשת את אותו אנתוני במקרה לגמרי. היא מתחילה לעבוד באחוזה שלו, מה שמחזיר אותה לחיים. בסוף חייו אנתוני מבקש מלאורה שתעשה ככל יכולתה כדי להשיב כל חפץ וחפץ לבעליו המקוריים.

למה אהבתי אותו?

אני מודה, בהתחלה חשבתי שהוא קצת מתיש. אני קוראת לרוב ברכבת, עייפה אחרי יום עבודה, ובלי יותר מידי יכולת להתרכז בשקט שלי (כן, גם ברכבת אין באמת דבר כזה "קרון שקט").
הרגשתי שיש פה פוטנציאל. למרות שלא הצלחתי להתרכז עשיתי את מה שאני כמעט אף פעם לא עושה. בערך באמצע הספר, התחלתי לקרוא אותו מחדש, כדי להבין הכל. האם זה היה חכם? נראה לי שכן כי בסופו של דבר הסיפור, שמשתלב בסיפור אחר, הוא טוב. אכן יש פה קלישאות אבל הסיפור בגדול מצליח לגבור עליהן. מומלץ.

איך זה מתחיל?

צ'ארלס בּראמוול בּרוֹקלי נסע לבדו וללא כרטיס ברכבת של 14:42 מגשר לונדון לבּרַייטון. פחית העוגיות מתוצרת "האנטלי אנד פּאלמֵרס", שנסע בה, התנדנדה בצורה מסוכנת על קצה המושב כאשר הרכבת עצרה בטלטלה בתחנת הֶייווֹרדס הִית'. אבל בדיוק כשהחלה לצנוח קדימה אל רצפת הקרון, תפס אותה זוג ידיים מגוננות.

 *
 הוא שמח לחזור הביתה. פָּדוֹבָה הייתה וילה ויקטוריאנית, עשויה כולה לבֵנים אדומות, ומסגרת של שיחי יערה וזלזלת התרוממה בשיפוע חד סביב מרפסת הכניסה שלה. המרחב הקריר והמהדהד של המבואה, שריחף בו ניחוח ורדים, קידם בברכה את פניו של האיש כשנכנס מאור השמש המסנוור של שעות אחר הצהריים. הוא הניח מידו את התיק, החזיר את המפתחות למגירה בשולחן שבמבואה ותלה את כובע הפנמה שלו על מתלה הכובעים. הוא היה מותש לגמרי, אבל הבית השקט הרגיע אותו. שָקֵט, אבל לא דומם. נשמעו בו תקתוק תמידי של שעון אורלוגין וזמזום מרוחק של מקרר עתיק, ואי־שם בגינה זימר שַׁחרור. אבל הבית לא היה מוכתם בטנטון הטכנולוגיה. לא היה בו מחשב, לא הייתה טלוויזיה, לא היו מכשיר די־וי־די או נגן תקליטורים. אמצעי הקשר היחידים לעולם החיצון היו טלפון בָּקֵלִיט במבואה ומכשיר רדיו. במטבח הוא פתח את הברז והניח למים לזרום עד שנהיו קרים כקרח, ואז מילא כוס. היה מוקדם מדי לג'ין ולַיים, וחם מדי לתה. לורה כבר הלכה הביתה, אבל היא השאירה לו פתק, ולארוחת הערב הניחה במקרר סלט של ירך חזיר במיונז. נערה יקרה. הוא לגם את המים בלהיטות. (…)

לפרטים נוספים, לחצו כאן לעמוד הספר באתר הוצאת עם עובד