שוב לבד והיא רק בת שלושים

צלצול השעון המעורר קטע את דממת הלילה

בחורה עם מחשב נייד

בבוקר זה, הכאב והעצב תפסו כל חלקה בליבה ולא נותר עוד מקום לאביב.

sadness

כאב חד פילח את ראשה, זה כנראה בגלל חוסר שינה, ואולי גם הבכי תרם את תרומתו הצנועה. זה יעבור, ואם לא, הרי תמיד אפשר להיעזר בכדור נגד כאבים, אך מה עושים עם כאב הלב, כאב שלא עוזב אותה. אף פעם לא תיארה  לעצמה שגעגוע יכול לכאוב כל כך.

יואב חסר לה. היא לא מפסיקה לחשוב עליו, מתגעגעת למגע, לריח, לצחוק, ואפילו לשקט, שקט המפנה מקום למבט, לעיניים שאומרות הכול.

השעון צלצל שוב, צלצל להזכיר לה שלמרות הכול צריך להמשיך, וכי בחדר הסמוך יש את הסיבות לכך שהיא עדיין רתומה לעגלת החיים. שיר ואיתי הם הסיבה לכך שלמרות כל הקושי היא ממשיכה לצאת מהמיטה כל בוקר, ומבצעת את המוטל עליה.

אסור שהילדים ירגישו בכאב שלה, צריך לאזור כוח, לתפקד בבית במשרד, להתחיל יום עבודה נוסף. היא מבצעת הכול כמו רובוט משוכלל, הכול דופק כמו שעון שוויצרי, רק לחייך קשה לה. הלוואי ואפשר היה להחליף את החיוך בבכי, כי זה, מחכה לפרוץ בכל רגע. כמה מאמץ צריך להשקיע בלעשות דברים נגד רצונה, ובלעצור את הדברים שהייתה רוצה לעשות.

כן, מאד הייתה רוצה לגלגל את גלגל הסרט אחורה ולביים את החיים מחדש, לביים אחרת.

הייתה רוצה שכל הדברים שחלמה עליהם יהיו באמת חלק מחייה. חלמה על אהבה כמו באגדות, חלמה על אביר חזק וגיבור שישמור עליה מכל רע, חלמה על פיה שבמקל קסמים תעזור לה לפתור כל בעיה, ואולי חלמה שבכלל לא יהיו בעיות והפיה תישאר מחוסרת עבודה, תתעופף בסביבה רק כקישוט יפה, חלק מתפאורת ביתה היפה והמאושר.

שי היה זה שהתאהבה בו התחתנה איתו ורצתה שיגשים את כל החלומות שחלמה.

המציאות הכתה בה, מכה אחרי מכה, מכות קטנות שתמיד נראו ככאלה שאפשר להסתדר איתם, אלא שלאט לאט הנשמה לא יכלה לספוג יותר, וגם המכות הקטנות ביותר נראו כבר גדולות עד שאי אפשר היה יותר והחבילה התפרקה. היא נותרה לבד.

ואז יואב הופיע.

בזמן שהכול נראו אבוד, כשחשבה שחייה הצעירים ימשיכו להתגלגל עד הזקנה בלי עניין בלי ריגוש ובלי אהבה, הוא נכנס לחייה כרוח סערה. רוח רעננה שהביאה איתה מענה לכל אשר חפצה בו, עוררה בה את נשיותה שכבתה, ולקחה אותה למסע של שכרון חושים.

הם נפגשו במסיבה. כבר בתחילת הערב היא הרגישה במבטו המעריץ שלא הרפה ממנה. זה היה מבט שגרם לה להרגיש את החיים, חימם את גופה הקפוא, הזרים את דמה והעלה סומק על לחייה. מבט שהפשיט אותה.

היא נהנתה מזה, היא אהבה את השנינות שלו את הסיגריה בידו האחת ואת כוס היין בידו השנייה. היה בו משהו חצוף, נועז ושרמנטי. הוא היה כל מה שהיא לא אפשרה לעצמה להיות. התגלמות של יכולת למצות את החיים.

היא פחדה מאהבה חדשה פחדה להיפגע שוב, אבל הרומן בניהם היה בלתי נמנע. את ניצוץ האהבה והמשיכה אי אפשר היה לכבות. זה היה חזק מהם. היא הייתה בטוחה כי זו אהבה שתלווה אותה לנצח.

צו שמונה, מילואים, כדור אחד טועה והטוב הזה שנפל בחלקה נגמר.

בועת האושר הזמנית התפוצצה. קולות הפיצוץ נדמו, אבל הרסיסים ניפצו את ליבה. פציעה שלא הורגת אבל צלקותיה ילוו אותה לכל החיים. למדה לתפקד למרות הכאב, למרות הגעגוע, אבל האור והשמחה נעלמו מחייה. היא שוב נותרה לבד.

צלצול  השעון המעורר החזיר אותה למציאות.

הסתיימו מספר שעות שינה, שעות שלוה. מזה כמה שבועות יש הסכם שבשתיקה בינה לבין כדורי ההרגעה המאפשרים לה בריחה קצרה לעולם טוב יותר. בעולם ההוא הכול שקט הצרות נשכחות והיא מצליחה לנשום קצת.

עצמה שוב את העיניים בניסיון לחזור למקום ההוא אליו ברחה, אך השעון צלצל פעם נוספת.

הסתכלה מסביב כמי שחייבת להשלים עם המציאות. החדר היה כולו מואר באורה של שמש אביבית המבשרת על תחילתו של יום נפלא, ריח הפריחה נישא באוויר, וגם ריח האדמה הלחה שנושאת בחובה את זיכרון הגשם האחרון.

בדך כלל היא אוהבת את האביב, מצפה לו, אוהבת את ההתחדשות, יש משהו נפלא במזג האוויר, בצמחיה הירוקה המלאה חיות ובפריחה שמגיעה לשיאה בעונה זו, בדרך כלל גם היא מתמלאת במרץ בשמחת חיים, ובצבע כמו הטבע, ותמיד מצטערת על כי תקופה זו נגמרת מהר כל כך.

האם כל הדברים הטובים נגמרים מהר כל כך ?

בתקווה שגם החיים שלה יפרחו פעם כמו האביב, היא קמה ליום חדש.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.