רשמים מתערוכת "מקום זה"

בחורה עם מחשב נייד

 

 מקום זה 5

כצלמת וחובבת אמנות, שמחתי מאוד כשנפלה בידי ההזדמנות להגיע למסיבת העיתונאים בפתיחת התערוכה "מקום זה".

את התערוכה יזם, פרדריק ברנר, צלם, יהודי צרפתי, שגייס צלמים בעלי שם ממספר מקומות בעולם. רובם לא ביקרו בארץ קודם לכן. ההזמנה שלו לצלמים היתה לבחון : מה יקרה אם ניתן מספיק זמן לצלמי סטילס לתפוס את ישראל… באופן שמעבר לפוליטי ולדתי.  הצלמים שהו בארץ מספר חודשים וחוו אותה באמצעות סטודנטים-עוזרים מבצלאל וסיורים בלתי פוליטיים.

רק שכמובן, אף אחד לא מגיע נטול דיעה קדומה, לא בהכרח במובן השלילי. כל צלם הביא איתו עדשה משלו,  זוית צילום משלו, תחומי עניין שונים, ואופי שונה שייצג את התוצר הסופי.

עוד לפני מסיבת העיתונאים, בה שמעתי את הרקע לתערוכה, הצצתי בתמונות והיה קל לזהות סגנונות שונים, זויות צילום שונות וקיטוב אחר בין הצלמים.

שמחתי במיוחד לראות שלא מעט תמונות עסקו במתח שבין טכנולוגיה וטבע.

השמחה כפולה, ראשית, המתח הזה בין עצמת הטבע והשפעת הטכנולוגיה עלינו ועל העולם מרתקת אותי שנים רבות, ואפילו כתבתי את המאסטר שלי בנושא.

אבל יותר מזה, שמחתי משום שאם בסיור בין חצי שנה בישראל אדם זר מצליח להתעניין בנושא הזה, כנראה שאחרי הכל –  אנחנו נורמאלים.

עבורי, היתה מעניינת במיוחד עבודתו של הצלם פאזל שיח'. שיח' אמנם גדל בניו יורק, אך כפי שהוא הגדיר בעצמו,  שמו חייב אותו התבוננות והקשבה רבה לשני צדדי הגדר. שיח' עוסק בעבודות הצילום שלו באנשים שנעקרו ממקום מושבם ונטמעו באוכלוסיה אחרת. ברבות מהעבודות שלו האובייקטים הם אנשים.

התאכזבתי לגלות שבפרוייקט הזה, בסופו של דבר, בחר להמקד שיח' דוקא באדמה.

כבר ממבט כללי בתערוכה, תצלומיו חומים וחד גוניים (חום על גווניו) לעומת השאר.

התמונות מוצגות במשבצות גדולות (מסגרות) אולי כאנלוגיה לפיקסלים. לכל תמונה שם עם הנ.צ. שלה.

כאשר מתקרבים ומתמקדים בכל אחת מהתמונות, ובעיקר אם קוראים את הסיפור שעומד מאחורי כל תמונה, אי אפשר שלא להתפעל מהעבודה המרשימה והיסודית שעשה הצלם.

כל תמונה, כביכול חדגונית, של פיסת מדבר, מספרת סיפור שונה ומרתק.

מאידך, ההתמקדות באדמהשורש הסכסוך ולא באנשים השורש הפוטנציאלי לפתרונו, גרם לי לצאת מהתערוכה שלו בתחושה מעט פסימית. בייחוד שבעבודותיו הקודמות נותן שיח' מקום רב לאנשים.

חשוב לציין שאין מדובר באדמה עליה ניתש הסכסוך עם הפלשתינים כלל, אלא באדמת הנגב. התעודדתי מהשם האופטימי שניתן לתערוכה "פריחה מדברית".

 כשליחה של אמצעי תקשורת פמיניסטי, לא יכולתי להמנע מהשאלה כיצד נבחרו כל כך מעט נשים להשתתף בפרוייקט (3 נשים לעומת 9 גברים). חוסר הנוחות מהשאלה ניכר היטב על המארגן.

לא, הוא לא נראה שוביניסט בכלל. הוא ציין שהיו כמה נסיונות לגייס לפרוייקט נשים, שלא צלח כל כך. כמו כן, הודה שהנושא המגדרי עלה בראשו אך לא היה משמעותי לבחירת הצלמים.

בכל מקרה, ומבלי להיות מואשמת בהעדפת נשים (טוב, לא ממש אכפת לי אם תאשימו), התערוכות היחידות שראו בהן  אנשים, פרצופים, בני אנוש ולא נופים, בניינים, חומות, אדמה – היו של נשים.

נכון, פרדריק ברנר צילם כמה משפחות. אחת התמונות המרשימות היתה של משפחה חרדית. אבל אף צלם לא בחר באנשים במרכז הצילום. כולם נותרו בריחוק מה.

אפילו בצבעים, אף לא צלם אחד נתן דרור לצבע להשתלט על התמונה. כולם צילמו בצבעים מעט מאופקים.

בעיני, התערוכה המרשימה ביותר, הצבעונית ביותר, בעלת הנפח הגדול ביותר, עם התמונות מזויות מעניינות ביותר, עם הקונטרסט הגדול ביותר היתה של וונדי איוולד "כאן אני גרה".

אני מטיילת לא מעט בעולם. מצלמת לא מעט. תמיד אנשים הם מרכז תשומת הלב שלי. ולכן היה לי יותר קל להתחבר דוקא לתערוכה הזו.

מזמינה אתכם לקחת שעתיים איכותיות עם עצמכם, להנות בתערוכה המרתקת במוזאון תל אביב.

ואם אתם לא מצליחים, תמיד תוכלו לבקר באתר התערוכה: ThisPlace.org

 מקום זה 5 מקום זה 3 מקום זה 4