רחוק אבל מתוק

המגורים בחו"ל הופכים את כולנו לעבדים של במבה ופתיתים. רק איפה לעזאזל מוצאים פה קוטג' אמיתי?

בחורה עם מחשב נייד

אז אחרי שלושה חודשים של מגורים בחו"ל, ואחרי שיצאתי מההלם הראשוני (אני מקווה), אני יכולה גם להתחיל לצחוק על עצמי, ובאופן כללי על כולנו פה – הישראלים שבוחרים לגור בחו"ל, באופן זמני או קבוע. אבל עסוקים כל היום בלדבר על הארץ.

על המהירות הבלתי נסבלת שבה אתה מוצא את עצמך מנהל שיחות שלמות על איפה אפשר למצוא פה קוטג' אמיתי. כזה של תנובה. כמו בבית. או המהירות שבה אתה מחסל חבילה שלמה של שוקולד פרה (תוך כמה דקות. סיפור אמיתי). לא כי זה השוקולד הכי טעים בעולם, ממש לא. אלא פשוט כי זה מהארץ. ובאופן כללי – על כמות הג'אנק הישראלי שאתה מוכן לצרוך ממרחקים – פתיתים, שקדי מרק, מילקי. מה לא. העיקר שזה משם.

על העובדה שאחרי שלושה חודשים בניו יורק יותר מרגש אותי ללכת להופעה של חמי רודנר (יו, אני לא מאמינה, הוא מגיע לניו יורק!!!), אותו רודנר שבתל אביב מעולם לא יצא לי להימנות על מעריצותיו. יותר מרגש אותי לראות אותו מאשר ללכת להופעה של איזה אחד – יאנג, ניל יאנג, שהופיע פה החודש, ושפרצופו דווקא ניבט ממדף הדיסקים שלי בסלון (ואני בטוחה שיש ישראלים שהגיעו במיוחד לעיר בשביל לראות אותו).

על הצורך להקשיב לגלגלצ, לראות גיא פינס, לצפות בחדשות. ברצף פרקים של רמזור, של החברים של נאור, של מה לא. העיקר שיש לזה רעש של בית ושזה מרגיש משם.

על המפגשים בארומה על סנדוויץ' חלומי אותנטי (מעולם לא היה טעים יותר מאשר בקור הניו יורקי), על הצורך לפתוח בשיחה עם כל ישראלי, באשר הוא, רק בגלל שהוא ישראלי.

על הטחינה והסלט הקצוץ שאנחנו מכינים בשבת בבוקר כשבאים חברים (מי באמת אוכל את הדברים האלה על הבוקר??), על הכבש השישה עשר שמתנגן פה בריפיט כבר שבועות (עד שיהודית רביץ מופיעה לי בחלומות).

על הכמיהה למזג האוויר של הארץ (26 מעלות בתל אביב באמצע פברואר? נשמע כמו תענוג. אפשר עם זה גם קצת לחות?).

על הצורך הזה להתעלק על כל מי שרק נוסע לארץ – "יו, אתה חייב להביא לי קצת קרמבו משם כשאתה חוזר" – כאילו לא עזבנו רק לפני שלושה חודשים.

ואחרון חביב – על היכולת (שלי) לשבת ערב שלם בהקרנה עמוסת קשישות יהודיות נוסח ניו יורק רק כדי לראות איזה סרט ישראלי. סרט ישראלי, אפילו לא כזה טוב, אפילו לא כזה חביב. אבל ישראלי. רק בגלל שהוא מייד אין איזראל ואין סיכוי שאני אפספס אותו עד שהוא הגיע לכאן! אין סיכוי בחיים!

כי מרחוק – מרחוק הכל נראה כל כך מתוק.

שוכחים את בעיית הדיור, את נפתלי בנט, את מחיר הקוטג' ואת האיום האירני.

המרחק מעמעם אותם. מעלים אותם.

עושה דיליט.

ויום אחד, יום אחד כשנחזור הרי נתגעגע לניו יורק. נתגעגע לניו יורק של ניל יאנג, ולא של חמי רודנר. של הבייגל עם הקרים צ'יז ולא של הטחינה והסלט. של השלג ושל הקור.

לניו יורק.

יום אחד, כשנחזור.

בינתיים נמשיך לחיות כאן ולחלום על שם. לחיות שם ולחלום על כאן.

ובגדול – לנסות וליהנות משני העולמות.

מותר, לא?

אז תזמין לי איזה אייס ארומה, גם אם בחוץ קור של מינוס 15 מעלות! ותשים שוב את הדיסק ההוא של שלמה ארצי.

תודה.

העיקר שזה עושה לנו טוב.