רגע, עיצרו! מה קורה כאן?

עשרים שנה לאותו לילה נורא של ה-4 בנובמבר 1995 ובמשפט אחד – כלום לא ישתנה!

20 שנה לרצח רבין

מה ילדה בת 12 יודעת על מוות? מה ילדה בת 12 יודעת על אקדחים ועל כדורי תשעה מילימטר? אותו לילה של ה-4 בנובמבר, י"ב המר שבמרי חשוון, לימד אותי על כל אלו; ובעיקר על השבר העמוק כאן במדינה.

באותו לילה נכחנו כל המשפחה בטקס סיום סדנת תקשורת והעצמה אישית שהשתתף בה אבי. רקדנו והתרגשנו, כשבחוץ מצב הרוח הלאומי היה שונה בהחלט. עמדנו ללכת כשחבר של אבי מהסדנה מתקדם לעברו, מתקרב ולוחש לו: "אתה לא תאמין מה קרה?" אבא שלי המופתע התרחק ממנו מעט ושאל בטון רגיל "נו, מה קרה?". "עכשיו. בהפגנה בכיכר מלכי ישראל. ירו ב…". הוא הפסיק לדבר כי הבחין שממרחק מה אני מקשיבה, והרי אני רק ילדה. "לא נכון! וואו.. אני לא מאמין רצחו את…?" – אבא שלי גם הוא לא היה יכול סיים את המשפט. הוא היה די מאופק, אך ראו בהבעת פניו שהוא לגמרי מזועזע.

 לאחר חמש או עשר דקות יצאנו כולנו לכיוון האוטו. התיישבנו, אבא הניע את האוטו ומיד הדליק את הרדיו. כל מה שיכולנו לשמוע הוא המולה גדולה, שברי מידע, בכי, חלקי ידיעות וחוסר ודאות. הגענו כעבור רבע שעה הביתה ובטלוויזיה התבהר הכול: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך". זהו, עכשיו זה רשמי.

20 שנה לרצח יצחק רבין

אני זוכרת את האבל הגדול בשבועות ובחודשים שאחרי. את והצער בפניהם של אנשים כשהייתי רוכבת עם החברות ברכבי קריית ביאליק, ובפניהם של המורים. זוכרת את עמדת הזיכרון שהוצבה בבית הספר ממש בבוקר מוכה ההלם שאחרי; את המשלחת הבית ספרית של כיתות ו' לכיכר מלכי ישראל (כן, אז עוד קראו לה כך). אל תטעו. שנתיים וחצי לפני הרצח בערך, נסענו משפחתי ואני אל הגולן כדי להביע תמיכה בשובתי הרעב ששבתו כאות מחאה על רצונו של רבין להחזיר את שטחי הרמה. לאורך השנים, כשלמדתי על מורשתו של יצחק רבין, לא הסכמתי עם כל הדברים שבהם תמך או עשה.  אך לעולם לא שיערתי שתעלה בדעתו של אדם המחשבה להיות "אלוהים" ולגדוע חיים של אדם אחר.

משחר ההיסטוריה היינו חברה שסועה וקרועה. תמיד מאבק בין שבטים, ישראל ויהודה, ואז גם חילוניים ודתיים, ימין ושמאל, תל אביב ופריפרייה והרשימה ארוכה. למרות זאת, אני חושבת שהרצח של רבין היה נקודת האל חזור; משם והילך דברים לא כשהיו. השקע והקרע רק החריפו ומלחמות האגו גדולות מתמיד. אנחנו אומה שורדת שעסוקה בלכבות שרפות, להאשים, לסחוט, להתלהם.

 אני לא מדברת על הסכסוך עם הפלסטינאים, כי אני מאמינה שכדי לתקן דברים מבחוץ עלינו קודם לתקן דברים מבית. על אף שלא הסכמתי עם חלק מדרכיו של רבין, לדעתי הוא שייך לדור הנפילים שלצערי לא קיים עוד. דור שפועל, עושה, מנווט, ולא שוקד על השמרים בתקווה שיהיה טוב יותר. היום, היד קלה על המקלדת , אנשים נצלבים בכיכר השוק על מזבח הרשתות החברתיות. לא למדנו מאותו הלילה דבר וחצי דבר, ובייחוד זנחנו את העיקר – להיות אנושיים זה לזה.

[youtube https://youtu.be/3q3BL7H6a_g nolink]