פרידה

בחורה עם מחשב נייד

היום נאלָצת להיכנע. אני נפרדת ממך ומרוב אהבה לא מצליחה להזיל דמעה. אולי כי גם במקומות הכי קשים אליהם הגענו, את לשלך ואני לשלי, תמיד ידענו לצחוק. ססס'אמק. מתוך הכאב הכי גדול יצאו הבדיחות הכי שחורות, הכי מצחיקות. עד דמעות לפעמים, ואין לדעת אם דמעות צחוק או עצב.

הקשר בינינו העמיק ממקום הכי נורא שאפשר, מתוך שותפות גורל. את הוותיקה, אני, שחרב עלי עולמי באחת. עד אז היית מכרה, פה ושם גם נפגשנו. הכרתי אותך בעיקר מיד שנייה. אבל כשהשמים נפלו עלי, מייד התייצבת עבורי, בדיוק במינון ובצורה שהתאימה לי. ממך שאבתי כח. איתך גם בכיתי. וצחקתי. אוי, כמה שאני צחקתי. וגם בכיתי שוב.

לא היה פשוט עבורי לראות אותך בתקופה האחרונה. בעוד אני עולה על המסלול החוצה, את היית על המסלול שהוביל אותך לכיוון ההפוך. אני מתקשה להודות, אבל היה משהו מאיים בזה. קשה לראות את עתידך אצל אדם קרוב. קל יותר להדחיק, להתעלם, לראות את הכל כאפיזודה חולפת, קשה אבל ברת חלוף. אני מסרבת גם עכשיו להכיר במציאות. מעדיפה להעלים עין. אווּלי לכן איני בוכה. זה יהפוך את הכל לאמיתי, ועם זה איני יכולה עכשיו להתמודד. אז אני לוקחת נשימה עמוקה עמוקה, חושבת עלייך מחייכת, מסננת משפט שנון, בדיחה שמצחיקה רק את שתינו ונאחזת חזק במחשבה שלכל הפחות כבר אינך סובלת.

היום ראיתי כמה אהבה הקיפה אותך, כמה הענקת לאנשים שסביבך. אני לא מכירה כמעט אף אחד מהם. האם מי מהם יודע עד כמה משמעותית היית לי בשנה האחרונה? האם אני ידעתי להעריך באותו זמן? במבט לאחור זה ברור לי כשמש. לא בטוח שדאגתי שתדעי. תודה לך, על שהיית, תמכת, חלקת, יעצת, שיתפת וחסכת. אני כבר מתגעגעת. אם לא הייתי מתגעגעת, אולי הייתי מצליחה להכניס קצת הומור כאן, כמו שאנחנו אוהבות.

א. חסרת תקנה
כשמי כן אני: אופטימית חסרת תקנה, בעלת נטייה מעצבנת למצוא את הטוב בכל דבר. אז למה לא לעשות עם זה משהו מועיל? הבלוג הזה, כך אני מקווה, יכריח אותי לחבוש את המשקפים הוורודים לכל מקום ויזין את נטיית האופי הזו, אם במקרה אניח אותה לרגע בצד.