פרידה

את הסיפור הזה כתבתי עת פטירתה של דודתי האהובה מרגלית מנצור ז"ל, השבוע. הסיפור נכתב כמכתב של אמי לאחותה הגדולה. שתי נשים מיוחדות, שהן מקור השראה עבורי. הסיפור שוזר את אהבת האחיות וכורך את הגורל המשפחתי שלנו בשישים השנים האחרונות.

מוקדש באהבה לאמי היקרה נורית, שתזכה לחיים ארוכים של נחת ושמחה.

debby-hudson-DR31squbFoA-unsplash

תמונה: Debby Hudson

את זוכרת את הקיץ שהייתי בת שמונה? זה היה בסוף העשור החמישי של המאה העשרים. את כבר היית נשואה, צעירה שהתחילה חיים חדשים, בבית עם חצר גדולה, במרחק של כמה רחובות ממני.

ילדת את איריס באביב, אחריו הגיע קיץ מלא בהתרגשות, והרי אני ילדה, שאהבה לבוא אלייך כדי לשחק עם בובה אמתית. אחרי שנה טליה נולדה ואחריה ארז. חלקתי את רוב זמני איתם בין שתי השכונות התימניות ברחובות. שמחתי בילדותי, להיות האחות הצעירה שלך והדודה האהובה שהכי קרובה לשלושת ילדייך.

כשילדת את אורן, הייתי כבר בת 17. זאת הייתה שנה שמחה מהולה בעצב. איבדנו את אבא ברגע קצר אחד. התקף הלב הפריד אותו מאיתנו ומאז אני נתקפת בגעגועים, לאותם ימים של תמימות. לימים בהם אבא אסף אותנו אליו בארשת צדיקותו, בצניעותו ובענוותו. בן הזקונים שלך משך את תשומת הלב, כנראה, כך אומרים, שלא נדע צער. הילד הקטן מילא אור גדול וטהור בחיינו.

השנים חלפו על פנינו כמו המשאיות הגדולות, שהובילו את התפוזים הכתומים מהפרדסים שבגבולותיה הירוקים של העיר. היום כבר אין תפוזים עסיסיים כאלו, גם פרדסים אין ובית האריזה של רחובות נסגר. את סמיר הכרתי שם. התחתנו בקיץ שלפני מלחמת יום הכיפורים. במלחמה הקשה הזאת היו ימים ארוכים של חוסר ודאות, כשסמיר דווח כנעדר. למזלנו זאת הייתה טעות ברישום.

אחרי שנה נולדה בתנו הבכורה. ארבעה ימים היא הייתה שלנו. הקטנה נולדה קצת לפני הזמן ונעלמה מבלי שניפרד. מבלי שאנשק, אחבק ואברך אותה לדרכה. בתפילותיי ובדמיוני היא חוזרת אלי. אני מחכה לה שתדפוק בדלת ותישאר. ביום שיתבררו הפרטים, מישהו יצטרך לשלם על זה. אני כבר שילמתי. אני מרגישה אותה אתנו, אבל מבקשת ממך, שתחפשי אותה, אולי תראי אותה באחת הפינות בגן.

אחרי שנה ילדתי את אורנית, בדיוק ביום ההולדת השביעי של אורן שלך. אז, גם לי נכנסה קרן אור קטנה הביתה.

נירית נולדה אחרי שנתיים. היו לה בעיות בנשימה. בדיוק כשאני ניסיתי לנשום את טרדות הפרנסה וענייני המשפחה. אתגרי החיים החלו להתערבב בין הבית לבתי החולים, בין טיפול נמרץ לחוסר אונים. העייפות החלה לצבוע את חיינו. אבל אמא שלנו היתה שם, קרובה ועמלה. האהבה שלה החזיקה אותנו, נתנה לנו מנוחה.

החיים תפסו את מסלולם, ארבע עונות בשנה, משמרות לילה בעבודה, יום ועוד אחד וחוזר חזרה.

הבנות גדלו, שלך כבר החלו לעזוב את הקן. איריס וטלי נסעו לאמריקה לנסות עתיד חדש. ארז התחתן ואורן התגייס לחטיבה הסגולה.

בחגים תמיד היינו ביחד, שומרים באדיקות את המסורת של בית אבא. גם ערבי השבת הפגישו אותנו לקפה ועוגה. עד אותו ליל שבת של תחילת האביב. הדפיקה בדלת של קצין העיר, מלווה בשכנה יקרה וברופא לבוש מדי צבא, בישרה לנו את הנורא מכל. אורן נהרג בעזה. השקט ששקע אחרי זעקות הכאב כבר נהיה חלק מאתנו. זאת הייתה פרידה בלתי אפשרית, שצבעה בסגול עמוק את בית הקברות הצבאי, שעמד שם במקום הפרדסים הירוקים. מאז הכל השתנה. את, אני, כולם.

הצער נדבק לשתי אחיות. הוא לא הבדיל מי הגדולה מאיתנו. אני איבדתי את בכורתי ואת את צעיר ילדייך.

freestocks-org-ChaY8166imQ-unsplash

תמונה: freestocks

השעות שישבנו במרפסת ביתך החדש היו ארוכות. הבטנו לשמיים למצוא נחמה בזמנים של רגעים שבורים. לתוכם נכנסו סיפורים, סודות וזיכרונות, שהתגלגלו כמו הלימונים שבמורד הגבעה בה גדלנו בבית אבא ואמא.

מאימא נפרדתי פעמיים. אפשר לומר שאפילו יותר. זה התחיל באירוע המוחי, שמאז נפילתה לא חזרה לעצמה, ולא אלינו. האשפוזים והדימנציה לקחו אותה ממני במנות קטנות. ככה במשך שבע שנים.

אחר כך התחיל עידן חדש, הבנות שלי התחתנו ונולדו לי שתי נכדות ונכד. הבית התחיל להתמלא ואני הפסקתי לעשן. לא רציתי להיפרד מוקדם מידי מהאוצרות הקטנים שלי. הוצאתי עשן כמו קטר, שלוש קופסאות ביום.

לפני חמש שנים חשבתי שאני מאבדת אותך. חלית. הוציאו לך את הריאה המפוחמת מהסיגריות הארורות. עברת טיפולים, היית גיבורה והצלחת להחלים. רצית לנסוע לאמריקה לחיות את שארית חייך לצד בנותייך, נכדייך ונינותייך. שוב פרידה דפקה על דלת ביתי, ואני לא הצלחתי להתרגל למחשבה שתהיי רחוקה ממני. דימינתי את היום שלי בלעדייך והתחלתי להתאבל.

הבדיקות שלך לא היו תקינות, הרופא אסר עליך לעזוב את הארץ. מישהו החליט להשאיר אותך קרובה אלי.

השנתיים האחרונות התפוררו לאט. את כבר התקשית לראות את האור בקצה המנהרה. כבר לא ישבת עם כוס קפה במרפסת לחכות לי שאבוא. הפסקת לחבר פאזלים ולפתור תשבצים. התיאבון לטייל וליהנות מנופי העולם הלך ודעך. היית עייפה, כאובה ואיבדת משקל. הפכת לנוצה מרחפת ברוח ברחובות עיר הולדתך. בימים קרים של חורף ישבתי ליד מיטתך, החזקתי לך את היד וליטפתי אותך, עד שהגיעה שעתך לפגוש את כל אוהביך שם למעלה.

הבוקר עלה ואיתו ערפל אפור וסמיך. עינייך הרפויות נותרו עצומות וגופך נכנע לנשמתך שביקשה לעזוב חרישית. עיניי האדימו, היטשטשו מאגלי דמעות חסרות תחושה. הן אספו אליהן את החיים והפכו את דמותך הנעלמת לנצחית.

עטפתי אותך באהבתי ונתתי לך לנוח. את הלכת אחרי האור הבוהק ואני אחרי קהות חושיי. בקרעי כאביי אני מנסה להיפרד ממך, אחותי, בזמן שאת מכוסה בעפר.

אורנית אלוני
אורנית אלוני {עיצוב. צילום. קונספט} מעצבת גרפית, צלמת ופוטותרפיסטית. חיה בעולם של צבעים, מילים תמונות ומסרים. בעלת המותג ענן ורוד - צילומי בוק בת מצווה בטבע. בעלת קבוצת הפייסבוק - "תמונות כותבות". אני כאן כדי להרגיש, לכתוב ולשתף.