עצמאית בשטח

בחורה עם מחשב נייד

אף פעם לא הייתי עצמאית. מאז שאני זוכרת את עצמי.
ובכלל תמיד שנאתי להיות לבד. לא הבנתי למה בכלל צריך לעשות דברים לבד אם אפשר ביחד?
סימביוטית כבר אמרתי? 
רק בגיל 13 הסכמתי לעלות פעם ראשונה לבד לאוטובוס בתנאי שאבא שלי דואג להזדנב מאחורה עם הרכב שלו.
קבענו שהוא אוסף אותי בעוד 3 תחנות.

ילדה צפונבונית מרמת אביב שהסכימה לסוע באוטובוס 3 תחנות מהבית –  לרמת אביב ג. מי ישמע… חציתי ארצות!
אבל אז … זו היתה חרדה אמיתית שלי.
לסוע לבד…ללכת לבד…. כל מה שצריך לעשות לבד…
אמנם הייתי פעילה בצופים אבל תמיד הייתי נעלמת כשהיו מתכננים טיול שנתי… או מחכנה קיץ …. פשוט שנאתי לישון בחוץ.
הייתי ילדה כזו ש…מחוברת לבית שלה. לשורשים שלה. בעיקר לאמא שלה…
כל מה שהרחיק אותי קצת מהרדיוס של הבית היה מכניס אותי לאימה.
אני זוכרת שתמיד הייתי מחפשת את אמא שלי אחרי שהייתי חוזרת מהבית ספר. אם היא לא היתה בבית… הייתי מוציאה צו חיפוש ומתחילה מהסופר….לבנק…למספרה…
אז לא היו ממש טלפונים ניידים.
פשוט לא רציתי להיות לבד בבית. עד היום אני לא ממש אוהבת להיות לבד בבית.

20170809_101548
ועם כל הפחדים שלי והחרדות הקמתי עסק עצמאי.
אני אשכרה עצמאית היום. הכי עצמאית שיש.
וזה לא קל ואפילו קצת מפחיד. טונה של אחריות ומשמעת עצמית.
והנה…למדתי להיות לבד… מי יודע…אולי זה סוג של תיקון ..

329690_10150521962674190_523475015_o

[vimeo 59285683 nolink]

אבל לפני כמה שנים , 5 לערך, באחד הימים חזרתי הביתה, בשעות הצהריים. נכנסתי הביתה וטרקתי את הדלת. כנראה שלא נעלתי אותה.

אחרי כמה דקות נשמע זמזום באינטרקום. הייתי אז בשיחה עם אמא שלי בטלפון. החלטתי לא לענות. אולי החלטה טפשית בדיעבד…
אבל לא היה לי כוח לאף אחד.
עברו עוד מספר דקות ונשמעו דפיקות בדלת. הייתי עדיין שקועה בשיחת נפש עם אמא שלי ולא התייחסתי. חשבתי לתומי שזה אחד השכנים..
ואז נהיה שקט… אחרי דקה או 2 אני קולטת מישהו עומד מולי. היה קצת חשוך אבל לבש קפוצון וגינס.
נראה לי שהוא גם לא ציפה לי…. צרחתי את נשמתי …. והוא נמלט.
לא היה לי אויר, הייתי אחוזת אימה. ואני שומעת רק את אמא שלי צועקת מהטלפון : הלו? הכל בסדר?
ביקשתי מאמא שלי שתשאר איתי רגע על הקו והתקשרתי למשטרה במקביל …

לקח לי כמעט 3 או 4 שנים להתגבר על הטראומה. בשבוע הראשון לא עזבתי את זוגתי. הלכתי איתה לכל מקום. רק לא להשאר לבד בבית.
אחרי שבועיים הייתי מבלה יום שלם ליד הדלת של הכניסה. כל רעש או רשרוש הכי קטן היה מקפיץ אותי.
ודאגתי לרשת את הבית במצלמות אבטחה.
חודש אחרי עברתי טיפול בטראומה.
תכלס….רק הזמן עשה את שלו… זה העיף אותי אחורה. לפחדים, לחרדות. לילדות שלי.
הנה, כנראה ידעתי למה אני כל הזמן מפחדת.  אי שם התחבאה לה סיבה…

אבל החיים כנראה חזקים מאיתנו והם עוזרים לשכך טראומות.
אני עדיין לבד. עצמאית . בוגרת ומנוסה יותר. קצת פחות פוחדת.

אבל אני לא באמת לבד. יש לי משפחה מקסימה שדואגת תמיד לחזור הביתה ובעיקר אלי.
21687942_10155755967079190_8609579275520326964_n