עצבים חביבים

בחורה עם מחשב נייד

שבת אצל סבתוצ'קה, תל אביב, שדרות נורדאו, אמבולנסים מיללים ברחובות, ואוטובוסים שועטים בשדרה, אפשר שעות לחפש חניה,
והנה אנחנו כאן, בבית קטן שני חדרים וחצי, בית שיקר מאוד ללבי, הבית שהאיש שאני אוהבת גדל בו את שנותיו הראשונות בילה בסיביר, אבל זה חומר לפוסט אחר.
עכשיו, פה, בבית הקטני הזה, כותבת בחדר השירות, שברוב הבתים משמש חדר כביסה או משהוא מעין זה, פה, זה המטבח. טפטים צבעוניים על הקירות, שולחן קטן, תריסי זכוכית מתכווננים. עכשיו, כולם ישנים, ויש לי רגע.. ככה במסתור,
תמונות מנוילנות תלויות מולי, דמויות בשחור לבן מביטות בי, משפחה, חברים, תלויים על פיר הכביסה, ביניהם, אישה יפה בלונדינית. שערה נשפך על כתפיה, נוצץ, מסבה את ראשה לעבר הגבר שיושב לידה, מחזיק אגרטל סיני (?) עיניה עצומות וחיוך ענוג על שפתיה.
לידה, תמונה של האיש שלי בן 3 אני מנחשת, שערו לבן חיוור, וחיוך של מתיקות על שפתיו.
הערב, ההרדמות עברו עלי באופן סיוטי, ככה מדי פעם אני מארגנת לי אוירת סיוט, לא גיליתי למה אבל גיליתי שככה בא לי, וככה אני עושה.
קטני נרדם מוקדם, וזה כבר קרקע טובה להתחלת הסצנה, כי אם הוא ישן צריך לשמור על השינה הזאת. לא מיד נמשכתי לעריכה, בהתחלה הייתי עוד די נינוחה, אולי לא נינוחה אבל לא נתפסתי באופן נואש לרעיון הזה, שאם הוא ישן, זה אומר שהוא צריך לישון, זה אומר, ככה בטקסט ישיר. בלי לתשתש, זה אומר שצריך לשמור על השקט. (שקט משתרר בחלל, שקט דרמתי יודע דבר) כן, כן, צריך לשמור על שקט, מה יעשו להם שני זעטוטים ערניים, בשעות הערב אצל סבתוצ'קה בעיר הגדולה? כמובן, ישמרו על השקט לגחמת ליבה של אימם.
עצבים, הייתי צריכה לקרוא לפוסט הזה, כי בזה הוא עוסק. עצבים.
לאחר בילבולים ובילבולות הנה אנו פותחים את הספה בסלון, והגיעה השלב לו יחלנו יותר מכל. הזעטוטים הולכים לישון. סבתוצ'קה מביא ציפות, כריות הינה מותק, עוד רגע, הכל בסדר, הילדים היו ישנים. 'אמא אני רעב'. לא נכון. הוא לא באמת אמר את זה עכשיו, אולי אם אעשה כאילו לא שמעתי זה יעלם. אבל הוא מתעקש, אני רעב, והיא ' כן, אמא, גם אני,' וזה לא שיתוף תמים של מה בכך, מנגינת היללה המתגברת מתלווה לזה. וכמה שזה נורא, הם אכן לא אכלו ארוחת ערב. אם לא מחשיבים את הגלידות שזללו תוך כדי שהם רואים סרטוני בלט ומיידקראפט בהנחית סבתוצ'קה.

טוב, אני רוטנת, 'יש לי ברירה?' תוכלו ארוחת ערב, אבל… בשקט! המילה מודגשת בחדות מרובה, שלא היה טעיות, כמובן, אני מכינה את הקרקע טוב טוב לסצנת העצבים של הערב.
שני הברווזים הרעבים צועדים אחרי אמא אווזה , בשקט מרבי אל המטבח, פרוסה נמרחת בחמאה ותפוח נחתך, אחסוך מכם את יסורי בחירת המאכלים.
אמא, נשארו לי שלוש חתיכות תפוח ואני לא רעב יותר, זה בסדר… כן, ( ברור שזה בסדר! ממש מצוין, רק לך כבר לישון!) והיא הענוגה מסיימת באצילות את הפרוסה, ומביטה בי במבט חשדן 'אמא, עשית לי רק פרוסה אחת..?' כן. אני עונה בכנות שמעבר לזמני.
'למה לא שנים..?' זו שאלה פילוסופית כאילו…? לענות עליה? 'את רוצה עוד אחת?' ממש נפעמתי מרוחב לבי. כן היא אומרת. על פניה נסוך פרצוף שאומר, כן, מגיעה לי. אבל אז, היא נמלכת בדעתה. לא, אמא אני בעצם לא רוצה.
אז יאללה ציחצוך שיניים ב…שקט. מעבר במסדרון על פני חדרו של אגם בשקט, כניסה למיטה בשקט, 'אי!!! נתת לי מכה!' כן איזה מפגש ידיים וזרועות, אבל אני רוצה את הכרית הזאת, אבל אני רוצה לישון בחוץ… כן, ועוד ועוד מהחומר הטוב הזה. ואז הינה , זה קורא, כל אחד תפס את מקומו, אבל לישון? באמת? את עושה צחוק? מי רוצה פה לישון? אני? (אני רוצה לשבת במטבח ולכתוב את הפוסט הזה, שאני כותבת לעצמי בראש בעודי שוכבת על הספה הנפתחת עם שני זעטותי הטיטניום שלי.
'אמא, מה זה הצליל הזה?' זה אמבולנס, הוא לוקח אנשים חולים לבית חולים, מהר, מהר הוא נוסע,' והוא רוצה לספר על חוויות בית החולים שצבר בחייו והיא רוצה עוד ועוד סיפור. אני מנסה לנצח על האווירה, עם תזכורת מזדמנות לשקט, ולשים ראש על הכרית ועוד כהנה וכהנה.
ובתוכי… מה יש שם בתוכי? מה העניין, ילדתי, מה העניין?
בתוכי ילדתי רוצה לצחקק איתם ללא שליטה מתחת לשמיכה, רוצה להתגופפ, רוצה להישאר ערה עד אמצע הלילה לספור את יללות האמבולנסים. ולברור את צלילי מנועי האוטובוס מתוך מנועי הפרש של המכוניות. אבל, אבל… מה אם קטני יתעורר, אומרת האישה החרדה? וסבא צריך לקום מחר מוקדם לעבודה. ו. ו… סבתוצ'קה כבר ממש עייפה, וכואבת לה מפרק כף היד והגב, וגם כאב ראש היא אמרה, ועוד משהוא.. שלא זוכרת מה.
יאאלה לישון, לישון ובשקט בבקשה! ככה זה! את אמא! את מחליטה!
ו..מה יקרה אם תינוקי יתעורר? אני מנסה, ככה בעדינות, אולי.. אולי זה לא היה כל כך נורא? כי צריך בזהירות, כבר כתבתי עצבים פה באיזה שורה, שלא נעיר את הנמרה.
אז… כן, יש כמה אפשרויות… אפשר להביא אותו לכאן.. אפשר לנסות… אבל די! פשוט שקט ודי! לישון! לישון! ודי.
אז זהו, עבר בשלום.
הצלחתי לנצח על האווירה לשביעות רצונה של האישה החרדה. בלי דרמות קורעות לב, בלי דם שנשפך. אפילו, הצלחתי לספר סיפורון.. ולשיר שיר, ולהקשיב לסיפור שלו על הצפדת ובית החולים. ולפני שנרדמו סופית, היא אמרה ' כבר לא שומעים את האמבולנס אז בטח הוא הבריא'. כן.. אמרתי. הוא הבריא.