עצבות לעולם תימשך – מסע אל יצירה

שלום לכולם,
השבוע ברצוני לשתף אתכם ביצירה שציירתי עבור אחד מלקוחותיי – העצבות לעולם תימשך. אתאר את הקשיים, המורכבות, והליך הציור הן בפן האומנותי והן בפן האישי.
ביצירה ניתן לראות פורטרט של הצייר הנודע, ואן גוך לצד אקדח שצמוד לרקתו. מן הצד שני, מופיעות החמניות – סמל ידוע של ואן גוך.

יצירה זו לקחה כחודשיים ימים עד שהייתה מוכנה לגמרי. הציור סחף אותי למקומות ריגשיים חדשים וגם פיתח אותי כאמנית. כאמן, אני רוצה לשקף בצורה הכי מדויקת שניתן את רצון הלקוח. במהלך היצירה הזו התמודדתי עם הקושי שבציור כמו ואן גוך.
לא הייתה דרישה מן הלקוח לצייר כמו ואן גוך, אך זו הייתה החלטתי לבטא את רצונו דרך לימוד עצמי של שיטת ואן גוך.
בהמשך ארחיב על תהליך היצירה, אך חשוב לי לעצור לרגע ולדבר על האמן הכל כך נוכח ביצירה והוא ואך גוך.

במהלך הפסקאות הקרובות אספר בקצרה על וינסנט ואן גוך, כיצד התחברתי אליו וכיצד הושפעתי ממנו במהלך הליך הציור.
וינסנט ואן גוך היה צייר הולנדי, הנחשב לאחד מגדולי הציירים בתרבות המערבית. הוא משויך לזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי. יצירותיו מתחלקות בשתי תקופות עיקריות – התקופה שבה פעל בהולנד וצייר תמונות קודרות, והתקופה שבה פעל בדרום צרפת וצייר תמונות עם אור, בצבעים בהירים.
את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר שנים שקדמו להתאבדותו, השרויה במחלוקת כיום, אחרי שחלה במחלת נפש. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה וכ-11 שנים לאחר מותו הוצגו ציוריו בתערוכה בפריז.

לאורך כל חייו ידע ואן גוך מחסור. לאורך חייו ניסה מספר פעמים ללמוד מספר תחומים שונים כמו – אומנות או לימודי דת של הנצרות – אך רובם הסתיימו במפח נפש. לקראת אמצע חייו הוא החל להתייחס לציור באופן יותר רציני.
במהלך התקופה הפריזאית שלו החלה הידרדרות במצבו הנפשי וככל הנראה גם בראייתו. הידרדרות זו הופיעה גם בציוריו שבחלקם היה עיוות הפרספקטיבי ואפקט "עין הדג" הולך ומתחזק, אך במיוחד היא בולטת בציורי הדיוקן העצמי שלו, שהופכים קלאוסטרופוביים ו'חתוכים' באופן המשקף אי-שקט הולך וגובר. הרקע ומרחב הציפיה שאפיינו דיוקנים מוקדמים נעלמים בהדרגה ומפנים את מקומם לציורי דיוקן מכווצים ודחוסים, בצבעים גסים ותוך היעלמות יומרה לקומפוזיציה של ממש.

בשלב מסוים נטש את אחיו, תיאו, ועבר ל"בית הצהוב" שבחבל הפרובאנס שבצרפת. המעבר הועיל לוואן גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ואן גוך בחייו, "הכרם האדום", נוצרה בשלהי אותה תקופה.
לאחר כמה שנים של יציבות בתקופת סן רמי ואן גוך היה שרוי בדיכאון. זאת היה ניתן להבין לפי כמות הנמוכה של ציוריו. כאשר הוא הבין שמצבו לא הולך להשתפר, הוא התאשפז מרצונו, בבית חולים פסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול שבסן רמי דה פרובאנס.

לאחר שנה שבה היה מאושפז עזב ואן גוך את בית החולים ועבר לטיפול בקליניקה הקרובה לאחיו. הוא שוב נתקף בדיכאון והתפיסה המקובלת היא כי בגיל 37, במהלך טיול בשדות ירה בעצמו בחזהו. מבלי להבין כי הוא מסתובב עם פצעי מוות, הוא שב לפונדק בו גר, ונפטר כעבור יומיים. מילותיו האחרונות שדיווח אחיו, תיאו, היו :" La tristesse durera toujours" בתרגום חופשי – העצבות תימשך לנצח. מכאן ההשראה לשם היצירה.
עם זאת, במחקר שפורסם בשנת 2011 שנערך ע"י מומחי מוזיאון ואן-גוך באמסטרדם, טוען כי ואן גוך נורה בשוגג מאקדח מקולקל על ידי שני נערים אותם הכיר. המחברים מבססים את קביעתם זאת, בין היתר, על כך שהקליע חדר לבטנו בזווית אלכסונית, כאשר במקרה התאבדות החדירה לגוף היא בזווית ישרה.

הרבה פעמים במהלך תהליך היצירה הסיפור שלו הדהד לי לא מעט בראש. חשבתי עליו רבות וגם ציפיתי בסרט שיצא לאחרונה עליו "ואן גוך בשערי הנצח" על מנת לקבל השראה, להבין אותו ולהתחבר לסגנון הציור שלו.
הסיפור שלו בעיקר הדהד לי כי אם הוא היה חיי היום, הוא היה זוכה להזדמנות שנייה ולאו דווקא היה מת בטרם עת.

ואן גוך הקפיד מאוד על פרטים ומשיכות מכחול, הוא אהב להשתמש בצבעים בהתאם לתקופת מצב רוחו הנפשי. הציור הפוסט – אימפרסיוניסטי והאקספרסיוניזם – כל התחומים בהם בא לידי ביטוי זרם זה, קווי היצירה היו גסים יותר, זועקים יותר, אלימים יותר. זאת בניגוד לקווים המעודנים של האימפרסיוניזם.
ה"אקספרסיביות" של האקספרסיוניזם באה לידי ביטוי בהתפרצות כוללת של רגשות (אקספרס= הבעה), לרוב שליליים: כאב, ייאוש, חרדה, תחושת שקיעה – רגשות שאפיינו את תקופת מפנה המאה העשרים.
מבשרי האקספרסיוניזם בציור הם הפוסט-אימפרסיוניסטים: גוגן, ואן-גוך, ומונק. לקראת סוף המאה ה-19 התחילו אמנים לשבור מוסכמות, הלכו נגד המוסכמות הדתיות, האמנות הפכה להיות סוג של השתחררות מחוויות כואבות, נהייתה מאוד אישית והתאפיינה באינדיבידואליזם, שבו כל אמן יצר לעצמו חוקים משלו ופיתח סגנון ייחודי המזוהה עמו.

שיטת ציור זו מאוד איתגרה אותי בפן הטכני, מצאתי את עצמי יושבת שעות ועובדת עם מכחולים רק כדי להגיע לשלמות של הטכניקה של ואן גוך. הסרט שלו מילא אותי בהשארה לצאת ולספר את הסיפור הטרגי שלו בעיניים אחרות, בעיניים של ימינו אנו.

גם לכם קרה שאומן מז'אנר מסוים משך את תשומת ליבכם והשפיע עליכם עד מאוד?
אם גם לכם זה קרא אשמח לשיתוף מכם בתגובות מטה!