ענבים בצבע דם.

בחורה עם מחשב נייד

 

הוא התיישב מולי, לועס ברעבתנות את קצה העיפרון שהחזיק, ותולה בי מבט שואל. הרבה זמן לא כתבת פה. נכון, עניתי, מרחמת בסתר לבי על העיפרון. אז זהו, עכשיו את חוזרת לכתוב? כן. איזה זין! הוא פלט קללה תוך כדי שהתחיל להסתובב בחדר כמו ליצן שחטף קריזה כי איבד את האף האדום שלו, האמת שאני כבר חשבתי שהוא מקלל כי הוא לא רוצה שאחזור לכתוב בבלוג אבל מהר מאוד הבנתי שאני טועה. אכלתי את העיפרון היחידי שהיה לי ועכשיו אני לא אוכל לכתוב את הסיפור שאיתו את חוזרת לכתוב פה. איזה זין! טוב יפעת תתחילי לספר את הסיפור ובינתיים אני אחפש עיפרון שלא יצא לי ללעוס. ההסתובבות שלו בחדר עשתה לי סחרחורת אבל בכל זאת התחלתי לספר את הסיפור הראשון שאיתו אני חוזרת לבלוג.

בשנייה הראשונה בה הבחנתי בו הייתי כבר על סף הדלת, הפליא אותי שהוא לא אמר לי מילה .בשנייה הזאת כששנינו היבטנו אחד בשני, זו כבר הייתה שנייה אחת יותר מדי.

לא רציתי להישאר שם בפתח הדלת ולהמשיך להסתכל עליו, פחדתי. ממי? ממנו. למה? כי הוא היה כליל השלמות, תמיד ידע לומר את המילה הנכונה, זו עם הנקודה בסוף והפסיק. תמיד ידע להביט עם עיניי הנץ שלו על הסובבים אותו. מוזר, ככה קראנו לו במושב. ובאותה שנייה שהבטתי בו ידעתי שהוא יודע, ידעתי שהוא יודע למה אני רוצה לברוח כל כך מהר מהבית שלו, אבל לא היה אכפת לי בכלל שהוא יודע כי לגרשון השכן שלי היו את הצימוקים הכי טעימים במושב, צימוקים כהים בצבע דם.

הייתי חולמת על הצימוקים של גרשון השכן שלי כל לילה שהייתי נרדמת, מדמיינת את הטעם שלהם נבלעים בגרון שלי ועוצמת עיניים עם חיוך.

את לוקחת צימוקים בלי רשות, הוא אמר וניגש אליי. הרגשתי שהלב שלי כמעט ויוצא החוצה מהחולצה הסגולה שאימא קנתה לי לתחילת שנת הלימודים.

רציתי לברוח, נשבעת לך בסבתא שלי שמתה, צעד קטן אחד ואני מחוץ לבית שלו מדלגת בין השיחים וזורקת אבנים על החלונות של השכנה הפוסטמה עם הכלב הפיקינז שמקללת אותי כל הזמן שאני בת של זונה, אבל הרגליים כמו לא רצו לזוז משם, הן כמו נדבקו עם דבק שלוש שניות לרצפה.

וככה תוך שנייה הוא עמד מולי, גבוה, כל כך גבוה, יותר גבוה ממה שהוא נראה מרחוק. קחי. הוא אמר, עם נקודה בסוף, והושיט לי שקית מלאה בענבים מצומקים בצבע דם, שיהיה לך לכל השבוע.

ובאותה שנייה הרגליים התחילו לזוז, אז חטפתי ממנו את השקית והסתלקתי משם.

כן, זאת תקופה שגרמה לי לחייך הרבה. אבל? מה אבל? בטוח יש אבל, בטוח, הוא אמר לי כשהוא נכנע לצורך שלו ללעוס גם את קצה העיפרון החדש שמצא. כן, יש, צחקתי, זאת הייתה תקופה שגרמה לי לחייך אבל לבקר הרבה אצל רופא השיניים. אבל לא היה אכפת לי בכלל, אתה מבין? למה? מה זאת אומרת למה? כי לרופא השיניים שלי היו את סוכריות האניס הכי טעימות במושב..