על תינוקת שלא נולדה.

הבייבי-בום…החזיר אותי בבום עשרים וקצת שנים אחורה.
לא להאמין כמה הזמן לא מרפא,לא מרפה ולא משכיח.הפצע כוסה עם אבק הזמן אך חי ונושם ופתאום גם בועט ואולי האפור בחוץ,קרניים רכות מבצבצות ונוגעות בגג,אויר רך מציץ .ריח המרק עוטף את הלב וזיכרון של סבא,פניו מחייכות,העיניים מכווצות,חמות"סבאלה,אתה על כסא גלגלים,ככה,לפתע קרס לך הגוף ואתה מחייך?"כן,נומלע..הראש עובד והידיים גם אם הרגליים משותקות..תמיד תראי את הטוב…"
הפצע כוסה עם הזמן אך כמו סדק,צלקת.אפשר לגעת בו.
איש.אשה.זוג טרי.מעבר מתל אביב לרמת גן.חדר וחצי.עציץ רקפות.ילד בן שנה.ראשון.תכול עיניים,זהוב תלתלים ופתאום…פנצ'ר,הריון נוסף,לא משהו שבקשתי…תוך כדי הנקה מלאה.באותה תקופה התחיל טרנד חזק של בדיקת "מי-שפיר"גם צעירות שלא צריכות..
"יש לך ילד בריא,יפהפה,למה לקחת סיכון?אבל אני לא בגיל,עוד לא בת 30,מה הלחץ?ובכלל אני,טבעית כזאת..ילדתי נקי,בלי אפידורל,באור טבעי.."ואם יצא לך פגום חלילה??למה שיצא..כולנו,ארבע חברות הכי טובות היינו בטראומה.חברה משותפת ילדה ילד"פגום".בן בכור.
היינו ארבע חברות בהריון .וזאת שילדה את הבן בתסמונת דאון לחצה עלינו ועלי במיוחד"כי לך יש כבר ילד בריא בבית…
הזעזוע היה גדול והמוח אטום.כמו לראות את פני הפחד
לא הקשבתי,לא התייעצתי,לא הבנתי כמה כל הריון הוא יקר גם אם אני נכנסת בקלי קלות ובמקרה הזה,בטעות.
כולן עשו.אז גם אני.נסחפתי.כמה טעיתי.כמה
לקחנו את הרופא הכי טוב באופן פרטי.שלמנו הון.בבית חולים פרטי.הכי טוב..והלכנו לעשות בדיקת מי-שפיר בשביל הביטחון…
יש תינוק בריא בבית.הכי טוב להיות בטוחים…התעלמתי מהעובדה שכל בדיקות ההריון,חלבון עוברי,סקירת מערכות,כולן היו מעולות.
לא הקשבתי ללב.התעלמתי והלכתי בלי להגיד,בלי לשאול,בלי לספר,בלי להקשיב לעשות את הבדיקה בעלת סיכון גבוה..אבל היה לי את הרופא הכי טוב…כן,ממש.נו טוב,גם רופאים טועים,לא?
נפלתי על האחוז הזה
משהו שלא מדברים עליו,לא מספרים,שומרים בבטן,גם עשרים שנים אחרי ושני ילדים(בנים)זהובים ובריאים נוספים לבן השנה(היום בן 22 וחצי)
לא היה בי שקט.לא הייתי שלמה ובמקום לברוח,להקשיב ללב שלי.לבטן.כלכך לא אופייני לי לפעול מהראש ולא מהבטן..בדיעבד-
עלינו וירדנו,מהקפיטריה בקומה השלישית ושוב למטה לחדר הרופא.איש ואשה ובטן בחודש שישי.תנועות.חיים.לעולם לא אשכח
נשים אחרות נכנסו לפני ויצאו.נכנסו ויצאו."טוב,מה החלטתך?אני עוד רגע מסיים.."יום שלם היינו שם,שעות .ונכנסתי"בשביל הביטחון"כן,בטח
עשיתי ואני מכה על חטא.
לעצמי סלחתי
חודש שישי.תינוקת(בת!)מושלמת שנדקרה "בטעות" עמוק מדי ונפגעה.המחט חדרה את מי השפיר ופגעה בגוף,נוצר חור גדול מדי והמים ירדו
"נפלתי"על אחוז הסיכון הגבוה בבדיקה הזאת
התוצאות היו מצוינות.שלושה שבועות אחרי,אבל התינוקת כבר לא הייתה.בדיקות מושלמות ובטן ריקה
המים ירדו,לא הצליחו להציל,התייבשה למוות,התינוקת שלא נולדה
אולי לא הייתה צריכה להיוולד,אולי צריך באמת להקשיב ר ק לבטן וללב,אולי פחות לאופנה,רופאים,חברות ואולי מה שצריך להיות זה מה שקרה..שיעורים בזמן,בחיים..ואולי לא היו הדברים מעולם…
הפצע,הכאב,ההריון ההוא,תנועות העוברית..יכולה להרגיש את הכל בבהירות עד היום.את תחושת האשמה,את הלב שבכה,את הבדידות במחלקת נשים ולא יולדות כי אין משהו חי שיצא…את הריח
הקירות הירוקים,האור האפורי,העצב בחלון.לפנות בוקר,המכשירים,המיטות הכבדות,העיניים הכחולות הפעורות,ההמומות של בעלי,האובדן,
כמו חיה פצועה,מדממת,נטולת כוחות,הכאב
את הרגע שהמיילדת(כי זאת הייתה לידה לכל דבר…חודש שישי ותינוקת מתה..)צרחה עלי-"מה את בוכה???יש לך ילד מקסים ויהיו לך עוד,יש כאלו שאין להן כלום.כלום.כלום.הנה זאת כאן וזאת כאן מצביעה בבוטות על שתי הנשים האחרות ששכבו בחדר ואבדו פעם אחר פעם אחר פעם בשלבים מתקדמים של הריון ואין להן ילד חי ובריא בבית.!!מה את בוכה??
אני ידעתי שלעולם לא תהיה לי בת.ידעתי
כמהתי כל כך לרותי המיילדת שהייתה לי בלידה הראשונה…כמה רגישות,חום ומקצועיות.זאת הייתה טובה אבל אטומה קרה וריח השום מהפה שלה
גרם לי רק לבכות עוד ועוד
שעות חשוכות ואחרי הכאב,ההשלמה והסליחה נולדו בריאים ושלמים עוד שני זהובים.בנים.נפלאים ושיהיו בריאים

אבל
הפצע ההוא
הטעם המר,ההחמצה,טעות..של רופא,תינוקת מושלמת שלא נולדה
"היא ראתה בכל אפור,ניצוץ זהב"-"פוליאנה"…ככה כתבו עלי בספר המחזור,בסיום התיכון ואני מודה על מה שיש ומחייכת

נעמי ניר הוברמן
גדלתי בהרצליה,שדות ירוקים,שעות בים.ציירת.בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון.מצלמת,כותבת,רוקדת,משחקת,אוהבת בוכה וצוחקת.נשואה ואמא לשלושה בנים וכלב. מטפלת בהילינג ושיאצו,מטיילת בעולם כמה שרק אפשר