על הקשר הלא מדעי בין קמח לבן לקורונה

מצב רפואי מציק גרם לי להסתכל על החיים קצת אחרת. ואולי זה מה שהקורונה עושה לנו בתור קהילה.

swan_river_fisherman_by Maayan Rimmer

לפני שלוש שנים כמעט בעקבות מצב רפואי מסויים נכנסתי למשטר תזונתי ששינה לי את דרך ההסתכלות על העולם. כשהכדורים לא ממש עזרו וחזרתי לרופאה פעם אחר פעם, שאלתי אותה  אם יעזור להוסיף או להוריד מהתפריט דברים מסוימים, היא רק משכה בכתפיים ואמרה שאני יכולה לנסות.

הייתי סקפטית בהתחלה כשאמרו לי שכנראה זה הדבר היחיד שיוכל לעזור לי, אבל כשכבר אין ברירה – עושים הכל. לא האמנתי שבאיזשהו מצב בחיי אצליח להעביר שבוע שלם בלי מתוק, אבל כנראה שבמצבים הכי קיצוניים, אנחנו מוצאים את הכוחות הכי חזקים שלנו. ככל שנכנסתי לתהליך – כך כל פרי, כל רוטב, וכל מאפה שהיה בו טיפת קמח לבן נראו לי כמו גושי סוכר שברגע שאכניס טיפה ממנו לפה, יעשה לי רע. בתור צמחונית זה היה מאתגר עוד יותר, כי אפילו רוטב לסלט שהוא לא מלח-פלפל-שמן זית-לימון לא יכלתי להכניס לפה, ומצאתי את עצמי מנשנשת פריכיות באירועים שצילמתי – פשוט כי לא היה לי מה לאכול שם.

חמישה חודשים העברתי כך. ירדתי 8 קילו ואיבדתי מסת שריר כי פשוט לא היו לי מאגרי אנרגיה בגוף וזה מנע ממני מלהתאמן כמו שצריך, אבל השיפור היה מיידי וידעתי שזו תקופה שתעבור. כל התהליך היה מלווה על ידי נטורופתית שענתה לי על כל שאלה (והיו לא מעט כאלה) וכבר במהלכו הרגשתי את עצמי משתנה, התחלתי לשים לב לגוף שלי יותר, להבין אותו ולהרגיש כל מכשול קטן שמעיק עליו, למדתי לייחס כמעט כל דבר לתזונה שלי וראיתי שזה מוכיח את עצמו.

לקח זמן עד שחזרתי לתזונה ״נורמלית״ שכוללת הכל, אבל גם אז – ועד היום, אני הרבה יותר מודעת למה נכנס לי לגוף, אני מרגישה כל כובד קטן ויודעת בדיוק למה לייחס את זה. ומעבר לכל זה – התחלתי להאמין בי, בגוף שלי, בטבע. ולצערי קצת לפקפק בשיטת הטיפול-בסימפטום של הרפואה הקונבנציונלית. ואוף דה רקורד: נראה לי שבזכות זה גם חוויית הלידה שלי הייתה רגועה יותר (ובזכות עוד כמה דברים).

בימים האלו, אני חוזרת לאותה ההרגשה, רק שבמקום לראות גושי סוכר אני רואה חיידקים בכל מקום, במקום להזיל ריר על חתיכת עוגה שלא תיכנס לי לפה אני קרועה בין הרצון לצאת ולטייל לבין ההנחיות של להישאר בבית, ובמקום להרגיש מחויבות לעצמי – אני מרגישה מחויבות כלפי המשפחה הקטנה שלי, כלפי החברים פה ובארץ, וכלפי העולם.

עם כל הרגשות שמעורבים בסיפור הזה, אני חושבת שיש משהו מאוד פואטי בזה שכל העולם עוצר רגע, מחשב מסלול, ומבין מה הדברים החשובים באמת בחיים. נכון שחלק גדול מאיתנו – כשכל הסאגה תיגמר יחזרו לאותה שגרה וישכחו כליל את מה שהיה, אבל יש כאלה שזה ישפיע להם על החיים לטווח רחוק ויתחילו להקדיש יותר תשומת לב לדברים שנעלמו מעיניהם עד עכשיו, ואני חושבת שזה – שווה הכל.

swan_river_fisherman swan_river swan_river