על הבית כמושג יחסי ועל ספר מעורר השראה – רשמים של אישה לא מושלמת במסע משפחתי חד פעמי

עצים ביישניים מתחילים להסמיק

 02:00 בלילה שעון ישראל. אני מקשיבה ל88 וקוראת את הספר שקרא לי ממרחקים. לפני כ 14 שנה קראתי את הספר שעורר בי השראה רבה. הייתי עוד בשנות העשרים המאוחרות שלי אבל הרגשתי שהספר מדבר אליי. ספר של אישה בגיל העמידה, שעזבה את בעלה לאחר שהילדים בגרו והתחתנו ויצאה למסע של חיפוש עצמי בנוף ילדותה בקייפ קוד.

ג׳ואן הוא שמה של המספרת שעזבה בעל אדיש ושמרן, שמעולם לא חשב שאולי יש לה צרכים רגשיים או אחרים מעבר לפרנסה וקורת גג אותן סיפק.

אני נמצאת עמוק בתוך השבוע הרביעי בצפון מדינת ניו יורק עם ההיסטוריון והילדים ורק מתחילה לספוג ולהטמיע מעט שלווה במה שנדמה כגן עדן. נדמה שהנשימה שלי מתחילה להתארך.

עצים ביישנים כבר מתחילים להסמיק בשלכת שהבנו ממקומיים שמתאחרת.

עצים ביישניים מתחילים להסמיק
עצים ביישניים מתחילים להסמיק

אני זוכרת שישבתי לי מתחת לעץ, אולי מייפל, ברחבה של בית הספר למנהל עסקים של הרווארד. זוכרת יום בהיר ומיוחד עת שקעתי עמוקות בספר שהוא בעיקר מסע רוחני והתפתחותי של אישה בנופים שאני מטיילת בהם בימים אלו. אני אפילו לא זוכרת אם הייתי כבר בהריון עם אדם ואלה. אני רק זוכרת חוויית קריאה שהותירה בי חותם. אני זוכרת שכמהתי לספר הזה ותהיתי לפני הנסיעה לכאן מה שמו ומי הכותבת.

בשיטוט ראשון בBarnes & Noble  בשישי בערב, ממש לפני שבוע, חיפשתי ספר שלישי בטרילוגיה שאני קוראת. הספר לא נמצא אבל הספר הזה חיכה לי גם חיכה. ואפילו במחיר מבצע.

שם הספר בתרגום חופשי "שנה ליד הים" ושם הסופרת ג'ואן אנדרסון. כותרת המשנה שלו 'מחשבות של אישה לא גמורה/לא מושלמת'. אין הכוונה למושלמת במובן של פרפקציוניסטית כמובן.

באנגלית זה : Toughts of an Unfinished Woman

שנה שלמה מבלה ג'ואן בקוטג' שבבעלות משפחתה בקייפ. הדיונות, הלובסטרים, דיג הצדפות, הדייגים שיוצאים עם שחר בכל מזג אויר לים הפתוח, כל אלה ועוד הם חלק מנוף ילדותה של גו'אן.

נדמה שהחלטתה של ג'ואן להיפרד מבעלה ולעזוב לקייפ התקבלה בין לילה אבל עם כל זכרון שבו היא משתפת בספר אנו מבינים שההחלטה התבשלה במשך שנים, אולי בתת המודע שלה.

 שנה ליד הים

אמנם אני מלווה כאן את בעלי על תקן ה"האישה הקטנה" אבל לקחתי על עצמי את תפקיד המורה מחוץ לבית הספר ואני מקיימת עם הילדים שעה של למוד מרוכז מידיי כמה ימים. תפקיד נוסף שלא ממש הצלחתי להתנתק ממנו הוא סוכנת נדל״ן עסוקה. לצערי, אבל גם לשמחתי, הטכנולוגיה מאפשרת לי לפתור פערים של משא ומתן, להרגיע בפחות הצלחה קונים לחוצים שקיבלו רגליים קרות, להכניס קונים אחרים לתמונה ובכלל לקדם פרויקטים שהחלו לפני נסיעתי.

ולחשוב שצמצמתי נכסים לפני הנסיעה, שבאתי לנוח.

אנחנו דרים בדירה מרווחת בת שלושה חדרים עם שירותים ואמבטיה כפולים ומטבח.

המלון המקסים שבו אנו משתכנים
המלון המקסים שבו אנו משתכנים

הנחיתה פה הייתה בכלל לא רכה. אמנם הטיסה לא הייתה עמוסת חרדים שסירבו לשבת לידי וליד שכמותי, אבל אולי עדיף חרדי שחרד חרדת מוות מנשים, קטנות כגדולות, מושלמות או פחות, על פני ילד בן 10 שהחליט לא לעצום עין במהלך טיסת לילה של 11 שעות במטוס אל על, החברה מספר אחת בביטחון ובצפיפות.

לקח לנו לא פחות מארבעה ימים להתאושש מהג׳ט לג ולהתחיל ליהנות.

בסוף השבוע השני נסענו כארבע שעות לאזור בוסטון לבקר חברים ומכרים ולהראות לתאומים היכן התבשלו להם…

אחרי ארוחת ערב נפלאה אצל חברה ותיקה בקיימברידג׳ מסצ׳וסטס שמנו פעמינו למוטל בפרמינגהם, פרבר שנמצא כחצי שעה ממרכז העניינים, מכיכר הרווארד.

 ככר הרווארד

הגענו למוטל בפרמינגהם סמוך ל23:00 בלילה.. חמש יציאות בסך הכל מההיי וואי ובכל זאת פרבר, לא קיימברידג׳, כי אצלי הכל מוזמן ברגע האחרון.

כאשר מתכננים טיול בבוסטון (קיימברידג׳ שבה נמצאת אוניברסיטת הרווארד המרהיבה נחשבת גם היא לבוסטון בהיבט של צפיפות, תנועה וביקוש נדל״ני), יש להיערך ולהיות הרבה יותר מתוכנן, לעשות לפחות את הזמנת המוטל או ה bed &breakfast מראש.

אחרת תמצא את עצמך מנווט כמה יציאות צפונה או דרומה, מזרחה או מערבה מהעיר.

לכל הפחות חווינו באותו לילה שינה במוטל כמו בסרטים, למעט הנרקומן למטה או הבן של הבעלים שהוא במקרה רוצח סדרתי.

בנוסף, במשך שני לילות התארחנו במרתף של חברים טובים, שהם לנו משפחה. ונדמה שדבר לא השתנה כשישבנו עם שלושה ילדים, שניים מהם לא דוברי אנגלית, וסעדנו ארוחת ערב של פירות ים ברוטב קוקוס מדהים שהכינה מלאני. השיחה, הצחוקים, המשחקים קלחו כאילו לא הפריד בינינו אוקיינוס אטלנטי אחד ועשור ארוך עתיר אירועים. כשחזרנו למלון הדירות פה בסרטוגה ספרינגס בשעת לילה לאחר נסיעה ארוכה מאד בלילה (הילדים ואני צפינו בריקוד מושחת הקלאסי ולפעמים גם בשקיעה המרהיבה) הרגשנו שחזרנו הביתה. אז בדיוק הסב ההיסטוריון את תשומת לבי ליחסיות המושג ׳בית׳.

בוסטון הייתה בית. כיכר הרווארד עם cinnamon scone בבית הקפה Au Bon Pain היה בית. שערי הברזל השחורים והגבוהים של אוניברסיטת הרווארד היו בית. ועכשיו אינם. הם עדיין שם, אבל כבר לא חלק מחיינו. הביקור העוצמתי שלנו שם, כולל סיור ליד בית החולים שבו נולדו אדם ואלה לפני עשר שנים ואפילו בנין הדירות שבו רכשנו דירה פעם בחיים אחרים, כולם אינם עוד הבית .

ואני מגיעה למסקנה שמה שלא יהיה, אחרי קיץ עצוב במיוחד שעבר עלינו, ובמיוחד בתוך סביבה ירוקה כתומה מרהיבה שהיינו בקלות בונים בה חיים מלאים שוב אם היינו צריכים, הבית שלנו נמצא היכן שאתמול בערב הסבו משפחות מיוזעות, שלמות או חצויות, סביב שולחן החג, לאחר שנחלצו מהפקקים באיילון. שם הבית.

ronitrubin
זה לא פשוט להגדיר אותי בכמה מילים, שלא אפספס משהו חשוב...אוהבת את המילים. עוסקת בנדל"ן למגורים באופן עצמאי