עד אפריל את תתאהבי

"עד אפריל את תתאהבי", זה מה שאמר לי השכן ההודי שלי כשנפגשנו בדרך למטה במעלית

בחורה עם מחשב נייד

"עד אפריל את תתאהבי", זה מה שאמר לי השכן ההודי שלי כשנפגשנו בדרך למטה במעלית. זה התחיל בשיחת מעלית מייאשת, ומאוד טיפוסית בימים אלו, על מזג האוויר (מינוס 12 מעלות שמרגישות כמו מינוס 30), והסתיים בהבטחה גדולה.

הם גרים פה כבר 15 שנה, כבר 15 שנה בניו יורק. וכל חורף, כך הוא אומר, כל חורף הם מחליטים מחדש לעזוב, לנטוש, לנסוע כמה שיותר רחוק – לקליפורניה, פלורידה, אולי אפילו חזרה להודו? העיקר רחוק מהקור.

כל חורף אותן מחשבות. כל חורף אותן התלבטויות.

ואז, הפלא ופלא, כמה חודשים לאחר מכן, כמאמר השכן-המשורר שלי – "By April we fall back in love with New York".

אז מה עושים בינתיים? שאלה טובה.

משחקים בהישרדות.

לא, ניו יורק לא כיפית כרגע. היא לא מגניבה. היא לא מדליקה. היא לא קולית. ולא שום דבר שקרוב לזה (אם אתם תיירים שמגיעים לכמה ימים המצב כמובן קצת שונה, אבל אם אתם גרים פה זה כבר סיפור אחר).

כי, כן, החורף בניו יורק, ובייחוד השנה, המציא הגדרות חדשות למושג "קור". גם בימים שאני מתכסה כולי מכף רגל ועד ראש, גם בימים כאלה, עדיין קר לי. תמיד תישאר איזו נקודה חשופה ופגיעה שהקור יחדור דרכה.

שלא לדבר על השלג. שיורד ויורד ויורד. וממלא פה את כל הרחובות תוך כמה שעות.

אז כן, צריך להוריד את הכובע בפני הניו יורקים – שום דבר לא מרגש אותם. כמה שעות אחרי והכבישים, ואפילו גם המדרכות, כבר פנויים. המטפלות מתרוצצות לכל מקום עם התינוקות בעגלות, אנשים יוצאים לרוץ, הולכים לעבודה, השליחים המקסיקנים מדוושים על האופניים שלהם כאילו כלום.

ורק אנחנו – ככה לפחות זה מרגיש – קופאים מקור. זה מצטלם אמנם נורא יפה, אבל זה קרררררר!

בקיצור, איך אמרו את זה כבר פעם? "נעבור את החורף ואחר כך נראה", ואולי, אולי באמת כמאמר המשורר ההודי הפרטי שלנו, אולי אפילו נתאהב בסוף בעיר.

בינתיים נכין עוד מרק חם ואיזו פשטידה, ונחכה.

"נעבור את החורף ואחר כך נראה, באביב…"