סלפי, עוד רגע גם אני שם..

בחורה עם מחשב נייד

54d0bcf6b338c_800[1]

מכירים את אלה שרוצים להיכנס לבריכה. הם החליטו להיכנס. אבל הם לא קופצים. הם טובלים רגל. פוגשים במים הקרירים ומוציאים את הרגל. ושוב טובלים את הרגל ומוציאים. זה לוקח כמה פעמים עד שהם אוספים את עצמם או אם תרצו מוצאים את העוז לקפוץ.

אז ככה אני עם ההפייסבוק, נציג המדיה החברתית.

אולי זה קצת מסימני הגיל, הדור שלי ואולי גם זה רק תירוץ לכך ששנים הורגלתי להיות אדם מאוד פרטי. והנה המדיה החברתית באה ומחצינה הכל. אנשים משתפים באירועים שלהם, בחוויות שלהם, בשיגרה שלהם. משתפים במחשבות , ברגשות  ובתחושות שלהם.

לקרא את זה לעיתים זה מעניין, לפרקים משעמם אבל אז לא חייבים… ולפעמים נגלה עולם חדש שאפשר לבחון את מידת העניין בו.

אין ספק שלחשוב לשתף זה עניין חדש עבורי ומאוד שונה מכל דרך שהלכתי בה עד כה.  אני גם מבינה שהדברים שאני חולקת דברים שמאוד מיושנים  לרבים ובוודאי למי שכבר נמצא ומצוי במדיה החברתית, אבל מודה שהעובדה שהחלטתי להצטרף מחייבת אותי להשתתף בה וזה אומר להיות חשופה תרתי משמע- גם להיות חשופה לתכנים של אחרים וגם לספק את הסחורה בעצמי.

החלטתי להצטרף למדיה החברתית מכמה סיבות. אבל אחת מהן היא  הרצון שלא להישאר מאחור. במידה לא מבוטלת זה העולם היום. אתה במדיה החברתית אתה קיים.

אני למדתי שאתה חושב משמע אתה קיים  (דקרט) אבל זה שייך לעבר וזה לא מספיק כי לחיים דינמיקה משלהם.

כמה שנים לאחר מכן, את דקארט קראתי ממש אחרי התיכון, קראתי ספר של איזה סופר  יפני, שאני לא מצליחה להיזכר בשמו, ובו הוא כתב שאפשר לחיות את החיים או לתעד אותם.

אני חושבת על זה שהחיים היום הם סוג של תיעוד. הכל סביב ההנצחה של הרגע. לא יודעת כמה זה משנה איזו שיחה ניהלנו, למשל, בארוחה עם משפחה קרובה. ברגע אחד עצרנו כולנו. תיעדנו במצלמות שבנייד שלנו. העלינו למדיה החברתית ומאותו הרגע ברור לכל שנהנינו מאוד. הנה, רואים אותנו.

והאמת היא שזה גם מה שאנחנו  זוכרים  לאחר מכן. הרי הכל בעיני המתבונן . ברגע התיעוד התבוננו כפי שתיעדנו. לאחר מכן אנו בונים את הזיכרון של האירוע על פי החוויה הריגשית שלנו. והעצירה לתיעוד קובעת איך אנו מקטלגים את האירוע בזיכרון. וזה מה שיש לאחר מכן.

כל ילד קטן יודע היום שעוצרים לרגע, בכל פעילות שמצטלמת יפה בגן ושולחים להורים. כך נבנים הזיכרונות שלהם. כשהייתי בגן, היו סוגרים אותי במחסן החשוך, בכל פעם שעשיתי משהו שנראה לגננת חצוף. ימים שלמים ביליתי במחסן החשוך ולא סיפרתי כי הייתי בטוחה שאני לא בסדר. אחר כך באו חוויות אחרות של החיים ובכלל לא חשבתי על זה. לקח שנים שהעלינו את זה באיזו ארוחה משפחתית לא מתועדת , ואז התברר לי שגם אחי הקטן, שקטן ממני בעשר שנים, בילה ימים שלמים באותו מחסן ממש.

ממרומי השנים צחקנו. ההורים שלנו בכלל לא ידעו. שום דבר לא תועד. ברור לנו שהיום זה לא היה עובר. היום זה היה נחשב התעללות אבל לא ידענו לחשוב כך כל ילדותינו.  לא היינו בזה לבד שם. לא בגן ההוא, גן לאה , ולא במקומות אחרים נוספים שלא תועדו. ללמדנו שהתיעוד עושה גם המון דברים טובים.

אז הנה אני, פעם טובלת ושוב טובלת… אבל יודעת שבכל פעם כזו אני מקרבת את היום בו אקפוץ למים…

Maayan Brosh - מעין ברוש
מנחה, יועצת ומאמנת בכירה. בעלת ניסיון רב בניהול משברים ובהובלת תהליכים. מסייעת לאנשים להשיג את החיים שלהם בחזרה. מלווה אותם ונמצאת להם לאורך כל הדרך. מסייעת לשנות את הקול הפנימי , לטפח את השאיפות מחדש, להביא תועלת, ליזום, לקחת משימות ולהבין שאין גבול ליכולת... פעילה בנושא קידום מעורבות הורים בחינוך.