סיפור על נייר, ועל חופש

יום חמישי בלילה, פרסום אקראי של התערוכה "סיפור על נייר" המוצגת במוזיאון הנגב מושך את עיניי, אני מנסה לחשב את מס' השעות הפנויות שיהיו לי מחר בבוקר ובודקת במקביל את שעות הפתיחה – 10:00-14:00 בול פגיעה! הקטנה בגן עד 13:00 והחצי ביום חופש כך שיש מי שימלא את הזמן לבכור שבחופשה. שולחת הודעות לשלוש חברות טובות עם הצעה מפתה של בילוי בוקר שישי גם איתי וגם במוזיאון (שתי ציפורי שיר נדירות במכה אחת רכה) . הראשונה, מחזירה תשובה שלגדול שלה יש מסיבת סיום בגן, השנייה הסבירה שהיא חייבת לסיים את מטלות הבית, כי כנראה אין מי שיעז לספר לה שהן לעולם לא נגמרות והשלישית ממש עכשיו התחילה את הקניות. מחשבת ביטול התגנבה אל ראשי וכבר ראיתי את עצמי מעבירה עוד בוקר שישי טיפוסי בין כתלי הבית מנסה לדון בסוגיה הפילוסופית המורכבת והעמוקה איזו מכונת כביסה להפעיל, צבעונית או לבנה. ואז, כאילו עלה מן האוב נכנס אל תוך נתיב המחשבות שלי חבר ותיק, שהיה מלווה אותי הרבה בתקופת רווקתי חבר משכבר הימים. לחבר הזה אנשים, קוראים חופש! לא החופש הגדול, לא חופשת בטן גב אלא שחרור כזה טבעי, של להיות לבד עם עצמך. לפני החתונה, הייתי מבלה לפחות פעם בחודש בדייט עם עצמי, ביקור ביריד, במוזיאון ואפילו בסרט קולנוע טוב, אבל אז, קצת במעשה בוגדני, זנחתי אותו, את החופש והשארתי אותו לגמרי לבדו, בניגוד מוחלט לעצמי.

אז לבשתי חולצה אדומה, וקשרתי סרט אדום לרעמת התלתלים שלי, ארנק, בקבוק מים וטלפון מלא סוללה (בשביל המצלמה) ויצאתי לדרכי. בשלוש הדקות הראשונות, האזנתי לדיסק החדש והמרהיב של "הכבשה שושנה" ההיא שדץ בחר בה לבת זוגתו אחרי שנפרד מאורנה דצה, עד שחופש, שהתיישב ממש בכיסא לידי הזכיר לי שאני לגמרי לבד. אז חייכתי, החלפתי, הגברתי והתחלתי לשיר על הכביש המהיר (או יותר נכון לצרוח שכולם אומרים…). הדרך הייתה פנויה והגעתי אל שער המוזיאון בקלות שרק חופש מסוגל להבין, מצאתי חניה רחבה וגדולה וביצעתי חנייה ברוורס שהייתה מסבה המון נחת וגאווה למורה שלי לנהיגה. בכניסה למוזיאון עמד שומר שחייך והוסיף גם בוקר טוב וכשהגעתי לקופה לא היה בה בכלל תור, שילמתי בעבור הסיור במוזיאון האסלאם וגם בעבור שעת החופש שלי ועליתי, עם מדריך דיגיטלי ביד לבוסתן שבפתח המסגד. בנחת רבה עברתי בין מוצגי ארכאולוגיה מופלאים, מאזינה בקשב רב לפרופסור הנינוחה שקולה בוקע מהמדריך הקולי, מן הגן עברתי אל הגלריה המרכזית, פוסעת בין שטיחים ארוגים ומרהיבים, כריכות קוראן וציורים הולנדיים מדויקים ומופלאים. משם, המשכתי אל תערוכת הנייר, רגע לפני שנכנסתי הודיעה לי המדריכה כי ממש עכשיו (שוב תזמון מושלם) מתחילה הדרכה. וכך הסתובבתי, עם מדריכה פרטית מקשיבה להסברים ומנהלת שיחות ערות על אמנות. סיימנו והיא ליוותה אותי אל דלת הכניסה והזמינה אותי לשוב ולהגיע בתערוכה הבאה.

בדרך אל החנייה נזכרתי, שלא הטענתי כרטיס חנייה, גם את הפנגו לא הפעלתי ואני חונה בכחול לבן, הגברתי את צעדיי אל עבר המכונית בוחנת מרחוק את המגבים ומחפשת אחר פיסת הנייר הלבנה והארורה, כשהגעתי אל דלת הנהג הפסקתי לחפש, כי כבר היה לי ברור – שהיא לא שם!

אנחת רווחה, חיוך של הצלחה ותובנה אחת ברורה – ביום של חופש, לא מקבלים דו"חות חנייה.