קרית ביאליק, 21 במאי 1972
לכבוד מנפרד שלוסר
כתב עת "אגורה", דרמשטט, גרמניה
לפני ימים אחדים, בחמישי במאי, הגיע לידי מכתבך, אמנם זהו מכתב הפונה לכלל, אך נגע לליבי באופן אישי עז, וודאי משקף הרגשתם של רבים אחרים. זו סיבה מספקת לענות מיד.
על התנאים בדרמשטט לפני ואחרי תקופת היטלר אנני יכול לספר הרבה, הייתי אצל אחי פרידריך, אישתו אדלה לבית פלס ובנם יחידם וולטר פעמים בודדות בלבד (לפני שהגרתי בספטמבר 1933)(1).
משפחתם עברה מהנובר לדרמשטט ב-1923, פרידריך ואישתו לימדו שם שעורי ביצירת גזרות לתפירה. אחי שנולד ב-24 באוקטובר 1888 בבודנוורדר, על נהר ווזר, מת ב-1939(2) משבץ מוחי במחנה הריכוז בוכנוולד. הוא קבור בבית העלמין האורתודוקסי הקטן בדרמשטט. בנו, הועבר במשלוח לסביבות לובלין, אשתו שולחה מאוחר יותר לטרנזשטאט ומשם לאשוויץ. שניהם נרצחו.
אלה הם, אדוני היקר, העובדות היבשות. אולי תאלץ להסתפק בעובדות אלה לצרכי תיעוד.
אבל אולי זה אפשרי ורצוי לספר יותר עליהם, דווקא משום שאחי לא היה אישיות ציבורית, אלא אדם מן השורה. פרידריך, השני לבכורה במשפחתינו, נולד בבודנוורדר כמו גם שלושת אחי הנוספים. זו עיירה עתיקה באזור ההררי של הווזר. אחותי ואנוכי, הצעירים שבחבורה יצאנו לעולם בהנובר, אליה עברו הורי בינתיים.
יהודים רבים, כמו גם הורי, בחרו בשנת 1888 את השם פירדריך לילדם כאות הוקרה לקיסר בן מאה הימים. (על שאמר "האנטישמיות היא הדיראון של המאה שלנו").
ההורים היו דתיים לבביים(3). והיו בין הציונים הראשונים . אווירה זו מילאה את ביתנו בתקופת הילדות וחגגנו את החגים בשמחה רבה. בה במידה הייתה לאימי אהבה עמוקה לשירה פואטית, למוסיקה ולטבע. בערבי שישי הקריאה לנו בקריאה נאה – לאחר כניסת השבת – שירים וסיפורים.
את האהבה הזו ירש פרידריך. עדיין שומע אני את אחותי ואת פרידריך עוסקים בנגינת יצירות מוסיקליות, הוא בכינור והיא בפסנתר. הוא הפליא לכתוב שירה ופרוזה. כל ערב פרידריך סיפר לנו "הקטנים", סיפורים אינסופיים בהמשכים, שהיו רציניים ומשובבים בו זמנית. לאותם סיפורים הקשיבה עימנו המשרתת הנוצריה הנאמנה. היא והורי גוננו עלינו בתקופת ילדותינו. (ולו בגלל זיכרונות ילדות אלה, נקלעתי לאמונת השווא שהעם הגרמני מעצם טיבעו אינו גרוע מיתר העמים).
מימין לשמאל, עומדים: פרידריך (נושא המכתב) ואדולף. יושבים (או סתם נמוכים): וולטר (כותב המכתב) רודולף, הילדה וזיגפריד (יתכן והחלפתי בין רודולף וזיגפריד)
תאריך משוער: 1903
בסביבות 1910, היה פרידריך ממקימי מועדון "הרצל" , ארגון של צעירים ציונים. את בית הספר REAL SCHULE עזב בטרם זמן. חבל, משום שהיה מוכשר מאוד בשפות ובמדעי הטבע. הוא הפך לפקיד בנק, ובהומור עצמי כינה את עצמו "פקיד בנק שמוטב שיהיה בפנסיה". ב-1913, רכש יחד עם אחינו הבכור משרד לשכפול ותרגום. העסק התנהל כהלכה, אבל ב-1914 הכל נגמר. התחילה תקופת "התקופה הגדולה". (עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והכרזה על הגיוס הכללי ניגנה התזמורת בגן העירייה את הפתיחה ל"תרועת השמחה")
אחי גויסו בשנת 1914 ושנת 1915 כ"גיבורי מלחמה" פשוטים, אני גויסתי בנובמבר 1916. אחינו הבכור נפל ב-1915. האחים האחרים נרצחו תחת שלטון היטלר.
עם תום המלחמה (4) ניסיתי לשווא לשכנע את אחי לעשות בגרות בקורסים מזורזים לחיילים המשוחררים. הוא נשא אישה וסמוך לכך פתח חנות קטנה בהנובר. חוש מסחר לא היה בדמו, אך דומני שהעסק לגזירה בדמשטט הצליח במידה, חיי המשפחה היו מאושרים. אשת אחי הייתה אורתודוקסית קנאית. היא נולדה בפריזלנד המזרחית אך גדלה בהנובר. אחי שהתרחק בצעירותו מהדת נכנס מחדש לעול המצוות ובלב שלם. כך גם חונך בנו היחיד וולטר. לצערי הרב הוא התרחק יותר ויותר מהציונות (5).
בספטמבר 1933, בדרכי לישראל ביקרתי אותם בפעם האחרונה. הפרידה הייתה קשה. קשה יותר הייתה הפרידה מאחייני השותף לשמי, וולטר "הקטן". באותה עת שהה במחנה נופש יהודי בבדמינסטר על השטיין.
שמענו מאחייני פעמים אחדות מאוחר יותר מפולין. אחותי, שבאותו זמן חיה בפינלנד, ניסתה לשלוח לו כסף. לאחר בקשות רבות ומרוץ ממשרד למשרד ניתן לה אישור. הכסף הוחזר עם ההערה "לא ניתן להעביר למען".
לאחר המלחמה, ומאמץ מה, מצאתי את קיברו של פרידריך בבית העלמין האורתודוקסי-יהודי בדרמשטט. בית העלמין חף מכל הדר, ללא כל התיפיפות, כך יאה!
אבן המצבה כבר שקעה למחצה, מכוסה בצמחיה, כמעט ולא ניתן יותר לפענח את הכתוב(6).
כולי תקווה שהאמונה הפנימית של אחי, עמדה לצידו עד יומו האחרון.
אני מניח, שרק חלק קטן ממה שכתבתי יהיה לך לתועלת אם בכלל. אולי יהיה זה רק החלק היבש העובדתי שבראשית מכתבי. אך אני שולח למרות זאת שירים אחדים שהם אולי מיותרים משום שמכתבך היטיב עימדי, ומשום ש"אגורה" היא סידרת כתבים הומניסטית במהותה.
הומניות! רק אתם יכולים לתמוך בנו להתגבר על מה שארע, למרות ובגלל שלעולם לא נשכח. נהפוך הוא, עלינו לנצור את היגון בליבנו.
בברכת שלום,
שלך וולטר
מצבת האבן השקועה למחצה של פרידריך
ליד מצבת הקבר השקועה למחצה של אחי, שנרצח בבוכנוולד
אחי, עד כמה קטנה ועלובה המצבה בקברך
היא מנחמת אותי, מבשרת: ייסוריך חלפו…
לא כל אחד זכה למצבה..
אבוי! אילו יכלה לדבר!
היא אינה יכולה.
עול שתיקתה של האבן הקטנה כה מתאימה לאופייך!
אהבת להיות שלו, אחי… אך ראה, האבן שוקעת, כאילו כורעת ברך.
בן אדם צעק… ולא היה שומע, לא אדם, לא אלוה!…
ועתה אף אני איני שומע יותר דבר .
האבן שוקעת!…אור אחרון מגיח אלי… אותי לא ינחם דבר.
(1) סבי היגר לישראל מיד עם עליית היטלר לשלטון
(2) משפחתינו ידועה בזכרון רעועה ושיבוש עובדות, פרידריך נרצח ב-1942.
(3) תרגום של אבי, יהודים "לבביים" – אולי דתיים לייט? לא ברורה לנו לגמרי מידת הזיקה היהודית של המשפחה בתחילת הדרך, סבי היה חילוני גמור.
(4) מלחמת העולם הראשונה.
(5) אנו יודעים היום כי אישתו של פרידריך לא באה מרקע אורתודוקסי, אלא ממשפחה המעורבת מאות בחיי הקהילה היהודית, מסורתית אך לא אורטודוקסית. גם על פי תמונות ניתן לראות שהחזרה בתשובה, שנסיבותיה לא ידועות לנו, היתה מאוחרת יותר והחליפה את הנטיה הציונית של פרידריך, כנראה.
(6) מכל בני משפחתו של סבי שנרצחו בשואה, פרידריך הוא היחיד שיש לו קבר, סבי התיחס לקברים ולחסרונם בשיריו. האגדה המשפחתית (ושוב אני מתיחסת כאן לשיבוש עובדות פוטנציאלי) מספרת שאישתו של פירדריך, אדלה, קנתה את אפרו וזה סיפור מוזר למדי (אם כי הגרמנים הרי דרשו לפעמים מיהודים לשלם על הנסיעה ברכבות למחנות, ובעד הכדור שהרג את בני משפחתם, והיו בודאי מוכנים לקבל כסף תמורת משהו שהגדירו כאפר של יהודי).
