סופשנה – דו"ח מצב

השנה נאספת. מתקפלת לשוליים של חום חורך.

כזו היא, מתחילה בצורב, מתרככת לשלכת לבוץ לפריחה סוחפת ומתחממת שוב.

כבר יותר מחודש אני מרגישה שאני על מסלול ריצה במכון כושר שהתקלקל בו המיזוג. איזו דמות משורגת שרירים כיוונה את המהירות לשיא ואת התלילות לבלתי נסבל, סובבה את הגב ונעלמה. משאירה אותי רצה רצה מתנשמת מטפטפת. הכל ב"פייד". כאב ראש.

אין ספור ישיבות, פגישות, אירועי סיום ופרידה.

לנהל במקביל שני חיים זה קשה, מאתגר מאלף ומעלף, כל חודש כל השנה. אך משהו בסופשנה מעצים את הכל.

אולי זו הסגירה. הפרידות הסיכומים.

אולי זו התשישות שמביא איתו החום הממיס, מניין החודשים שעברו והשיגרה.

אולי זה בגלל שבסוף תמיד נערך איזשהו חשבון נפש, גם אם הנפש קטנה ורק סיימה כיתה ד' או ו'..

אולי זה החופש הגדול שטומן בחובו מפגשים שהלב כמהה להם אבל יודע שיתכן וגם הפעם יתאכזב.

אולי זו המעגליות, המחזוריות שלעיתים היא שמספקת נחמה אבל בתאורת השמש האכזרית של שתיים או שלוש בצהריים דווקא נראית מייאשת.

בכל בית מורגשת העייפת, הטרפת. גם בתיבת נח שלנו, בבית הקרטון הצפוף.

הבכורה, אמיצה ונחרצת צלחה דרך המוני מבחני מגן ובגרות כדרכה, מרוכזת יודעת להתנהל, מעוררת שוב ושוב את התפעלותי, את גאוותי. השילוב בין הנחישות שבה לעדינות הנפש מופלאה. יופיה מסנוור.היכולת לאסוף סביבה להוביל. לקטוף תעודת הצטיינות חברתית והערכה לימודית. בעלת כליה צימוקית, פגועה ואחות כליה גדולה ומפצה. מאוזנת.

המשופם, בדרכו המעופפת-מחרפפת סיים עבודת שורשים. קודם מרט את עצבינו בשיטתיות  מתווכח  רוטט כנתון בטראנס עמוק. נראה שהכל אבוד לו ולנו ומה יהיה הסוף ואיך יסתדר בחיים.. עד שבערב המיוחל עומד צלול ובטוח, יפה, מקריא דבר תוכן מנוסח להפליא, על פניו הבעה של "קטן עלי כל השורשים האלה שלכם.." שולח מבט מעבר לראשי האחרים כאומר, נו אמא שחררי זו הדרך שלי, לא יכול אחרת. תנשמי אותי, אותך. שחררי. לו רק ידעתי לשחרר, לו רק המוח שלי לא היה נתון בחום יולי שכזה הייתי בוודאי נזכרת שככה זה תמיד.. שהוא יכול ועוד איך שהוא ענק.  אוחז בהפרעת "קצב וריקוד" שיציאה מהשגרה מעלה אותה לרמת דיסקוטק, ושמירה על השיגרה שומרת אותנו במצב טרוט תמידית.. קצת אסתמה, שיהיה. רישרושון בלב, שלא יחסר.

נער הזהב, קופצני מציקני יפה כמו ציור, נפשו עדינה, במכחול משורטטת. מצווח מתווכח לא רוצה לא מסכים. לא ישן בלילה מלא דאגות שאלות מחשבות. במיטה ישן עם "ראגדי אן" שלי. את הכרית יש להתפיח ולנער. ולידו לשכב, מילות ליבובים מותר להגיד אבל מעט. הפרידה קצרה. קצת אחרי חצות משנע עצמו אלינו, חוף מבטחים. (הוא לא היחיד, נדמה כאילו בלילה אי השקט גובר, התנועה מעגלית זה מפה וזה משם והקטנה רוטנת. רק הבכורה ספונה בחדרה, מתבגרת) עיניו חומות כמעט שחורות ונדמה שיש ברשותו ידע לא מכאן או מעכשיו, משהו קדום וגבוה הרבה יותר גבוה מאיתנו ממי שאנחנו. ומילותיו יפות מדויקות.

סנאי ב"דירה להשכיר" נדמה היה שלפני הפקת הענק בה השתתף הוא עומד להתפוצץ, להתפרק.

הקטנה, שמנמנה. מנהלת את כולנו ביד רמה. רכה ומתוקה מדבש. דעתנית, מצעקת. מחלקת הוראות, לטיפות חיוכים ומכות. כולה קסם. רק אני, לא הוא לא זה. רק אמא, רק אבא.  ואין רגע שקט. אחריה במעגלים, בקו ישר במים ביבשה על האופניים בין החדרים. בלי הפוגה. מפטפטת, בוכה, מקשיבה לסיפור, מכריזה על קקי על פיפי. על לחם עם גבינה, עכשיו. ותה בידיים אמא. אבא בוא.

וטרם דיברנו מבוגרים, קירח מותש נפול. ואני מסמורטטת, ממלמלת מתקשה לשלוף את המילה המתאימה.

וכל זה רק בחיים אחד, בדירת הקרטון הפיצפונת.

זה די מספיק. מספיק בשביל להנמס להתמסמס שימאס.

אבל לא, זה לא הכל, זו רק ההתחלה.

כי מעבר לדלת הלבנה, לקיר הגבס במימד הנוסף 12. החיים השניים, המימד המקביל.

ילד ב'. שלושה ד'. אחד כנראה ה', זה דמוקרטי אז לא לגמרי ברור. אחד ו'. שני ז'. אחת ח'. אחת ט'. שניים י', עשו בגרויות, עשינו גם אנחנו..

כל אחד עולם ומלואו, שיער קצר כהה ושיער בהיר ארוך, עיניים ירוק של ברקת או חום או עוד ועוד.. כל אחד רץ במקצה מיוחד רק לו באולימפידה ההזויה  בה כל מסלול הוא הכואב ביותר, הנטוש הפגוע. אי אפשר להחליט מי הכי, כי כולם.

הגיבורות שלהם מנצנצת. הכוחות החיוכים והדמעות אותם צריך לאסוף לטנא ולהציג בשבועות.

בלילה גם הם נעים. עוד כוס מים, עוד פיפי עוד מבט. מתקשים להרדם או מתעוררים להקיש על הדלת. הכלבה נובחת, הקירח ממהר לצאת. זו רעבה בשתיים בלילה, לאמא, רעב עמוק ואין סופי, לסנדביץ, בסוף נרדמת. זה חלם איזה סיוט והוא קטן ולמיטה של ההורים אינו יכול להכנס, הקירח מלטף. מרגיע.

לפעמים עוברים שבועות ואף נקישה. יש תקופות שכמו שעון שוויצרי הקטן דופק בשלוש.

קולות של לילה הם עיניין פרטי כל בית נאנח בצליל מיוחד, משתחרר מעומסי היום פולט גלי בית ייחודיים. מילמולי חלומות מיטה חורקת. כל אלה בשני מימדי הבית הגדול משיקים.

סופשנה מגרד להם כמו התקף לא סימפטי של קדחת השחת. הם נוטפים משפשפים עיניים ומגרדים. הם זזים במרחב באי נחת. מתחכחים זה בזה ובעצמם ובנו. לעיתים ברוך בהתרפקות שכזו לעיתים מטיחים עצמם בחוזקה איש ברעהו בנו בקירות.

לא עוד פרידות הם אומרים. לא שינויים. לא.

אבל מי מקשיב?

מסיבת סיום בפארק, בעזריאלי. בגינה ברמת השרון. טקס יישובי. אחת דמוקרטית על מחצלת. עוד פארק עוד גינה. (אחד ערב שורשים. אחד "דירה להשכיר". מסיבת סיום ביוגה). על האש על הדשא. אלוהים יודע כמה עוגות שוקולד כמה שרוולי כוסות כמה מפיות. מתנות עבודת יד. תמיד חייבים תודות, על הסבלנות של המורות של המנהלות, זה כמובן לא מובן מאליו.

ותיכפ טיול. מסע. שלושה ימים בצפון. מגייסת, כסף ממתקים כוחות שמחה. כולם יחד, באוטובוס בצימר בגני חוגה במסעדה. שני החיים נשזרים.

סופשנה. שישית. עוד חודש בכפילות ואז הפסקה.

רק אנחנו. רק שישה. אבא אמא וארבעה ילדים.

נורמלי. אנחנו, נורמלי. לא נורמלים, אנחנו.

ניסע לחופש. אנחנו, נתעצבן, נתחבק, נצטער שבכלל נסענו, נתרגש עד דמעות, נדבק נתנתק, נהייה.

נרגיש קלים יותר, רק ארבעה ילדים זה טיפונת. קצת קצת.

אבל לרגע תתגנב המחשבה עליהם במימד האחר, רחוקים. בבתים. מה הם עושים? מי שומר מי משגיח? מאכיל, משמח??

ומה נעשה כשלא נהיה, עוד מעט. כי הרי הספירה לאחור כבר החלה.

כדור נגד כאב ראש ונגד צרבת. כדור נגד עצבנת, טיפות עיניים. סופשנה מגרד ומכאיב בראש ובלב.

סופשנה מתיש, מאתגר.

סופשנה שהוא הסימן להתחלה שבדרך, מניף את הדגל.

דגל התיכפ עוד מעט מתחילים מחדש, רק עוד קצת ונמשיך הלאה.

משי, מגעם של ילדי הביולוגים. כותנה מגע הילדים שלא ילדתי בעצמי. לא לייקרה, שום סיב סינטטי אין בהם, במגעם בנוכחותם.