סבתא סורגת שואה

מספרים? לא מספרים? מה מספרים? כמה, איך מספרים? ולמה ?  סיפור שואה לגיל הרך וזה לא מה שאתם חושבים

 סבתא סורגת 8

מספרים? לא מספרים? מה מספרים? כמה, איך מספרים? ולמה ?  בכל יום שואה שמתקרב, אני חושבת על הילדים.  והשנה בכלל המחשבות רבות, הקטנטנים, קטנטנים מאוד (גילאי שנתיים שלוש), מה כבר יש לספר להם. אבל יש גם את ההנחיות של משרד החינוך לחנך את כולם…….   

ואז נזכרתי, נזכרתי שבתקופת הלימודים שלי לתואר בחינוך, אי שם בשנות התשעים, יצא ספר ילדים לשוק, זה היה הרבה לפני כל נושא החינוך לשואה בגני ילדים, ולרוב מי שיקרא אותו לא יחשוב כלל שהוא עוסק בשואה.  אבל זהו ספר עדין ויפייפה, שנכתב ע"י אורי אורלב, שהיה בעצמו ילד בשואה. 

"סבתא סורגת" נכתב ב 1994 , ולצערי אין לי עותק שלו (היה עותק בגן שעבדתי בו לפני שנים), כאשר ניסיתי לאתרו בסטמצ'קי מצאו עותק אחד בכל ישראל!!! , ובספריות ירושלים נמצאו עוד כמה עותקים. רצתי לספריית קריית מנחם שם הספרנית המתוקה חיכתה לי עם העותק היחיד שהיה להם. אז ישבתי וקראתי אותו שוב, בראייה חדשה, ואכן זהו ספר על השואה. ספר שואה שמתאים לקטנטנים.

סבתא סורגת פותח סבתא חביבה המגיעה על העיירה, אין למה איפה להיות, אין לה רכוש (מלבד סל מסרגות וחוטים) ונראה שהיא די רגילה בנדודים.  היא נחה לה בשדה וחושבת איך להטיב עם עצמה, אז סרגה לה נעליים בית ואז שטיח, ורצפה וכמובן בית עם גינה.. הסיפור ממשיך איך על מנת לא להיות לבד סרגה שני נכדים שובבים (בן ובת) ואיך גידלה אותם וסרגה להם חלומות.

סבתא סורגת 1

 הבעיות מתחילות כאשר ניסתה להביאם לבית הספר כמובן שלא קיבלו אותם כי איך אפשר לקבל "ילדים בגדים"  סבתא לא מוותרת וממשיכה לעירייה ולשר הפנים וכולם כמובן מתנגדים כי מי רוצה ילדים שונים, אבל האנשים רוצים לראות את הבית השונה, והעירייה מחליטה שאנשים כאלו שונים "מיוחדים" צריך לגדר בגדר.

הסיפור מסתיים בכך שסבתא לא מוכנה לקבל את התנאים, היא לא תחייה מאחורי גדר, במקום בו לא מקבלים את נכדיה האהובים, אז היא פורמת הכל, כולל את הקטנים ומחזירה לסל, אבל הסוף הוא טוב כי היא תמצא מקום טוב מקבל בו ניתן לגדל ילדים סרוגים באהבה. 

סבתא סורגת 2

 

אז ממבט ראשון השואה לא קופצת, ואין בספר הזה זוועות רעב או מוות (לא בצורה ישירה) , אין רובים וגטאות. אבל יש שם את כל הסיפור למעשה. יש בסיפור סבתא זקנה הנודדת ממקום למקום, רמז לעם היהודי הנודד, שאינו מוצא את מקומו.  יש בסיפור את חוסר הקבלה של הילדים, כי הם שונים אולי אפילו משונים. ומיד יש כללים שמדירים מרחיקים כילדים כאלה "אין מגדלים, אין מחנכים". כי השונים הם מפחידים מוזרים, נכון לא מדובר פה ישירות על יהודים, אבל הרי אחד מהמסרים חשובים שצריך ללמד הוא שצריך ללמוד לקבל אחרים ולא משנה למה הם אחרים. שחינוך הוא לכולם. 

סבתא סורגת 3

אבל בספר שלנו הסביבה לא מבינה, ויותר מכך הרשויות הן אלו שמפלות, המורים, ועד העיר ושר הפנים כולם לא מוכנים אפילו לחשוב על כך, ומתייחסים בזלזול ואף באטימות לבקשתה של הסבתא. זהו גם רמז דק לחוקים שמנעו מהיהודים ללמוד בבית ספר ואוניברסיטאות.

הרשויות לא מסתפקות בלמנוע מהילדים חינוך, אלא גם דואגים לגדר אותם, כביכול   על מנת להגן עליהם, אבל גם בשואה כלפי חוץ, כלפי העולם הגטאות הוצגו כמשהו טוב ויאה…..

סבתא סורגת 4

המוות מוזכר פה בעדינות רבה, ומי שלא רוצה לראות אותו לא חייב, אבל הילדים לא "שורדים" הם נפרמים ולא קיימים יותר ובכלל כל הבית (רמז לקהילות שנכחדו) נעלמו , נכון שפה ע"י הסבתא אבל שוב הכל פה במרומז.

הסוף הוא אופטימי וחשוב, סוף של אמירת דעה הסבתא תיתן לכולם "אצבע משולשת" ולא תסכים לחיות ככה. היא תקים את ביתה, קהילתה במקום חדש טוב יותר. ותגדל את נכדיה במדינה שמסוגלת לקבל אנשים מכל הסוגים. רמז לבית שבנו השורדים במדינת ישראל.

 סבתא סורגת 5

הספר כתוב בעדינות, וחריזה יפה, הוא זורם ומצחיק ומשתמש בשפה גבוהה אבל מובנת לילדים. והוא מקסים בפני עצמו. אבל בצורה מופלאה מסוגל לדבר על הנושא, בלי לגעת בזוועות. הוא מסוגל לדבר על מה שחשוב מבלי להטיף מוסר . אולי ככה זה שאתה ילד ששרד את התופת, ומרגיש צורך לספר לילדים אחרים (אורי אורלב כתב כמה ספרים על השואה גם לילדים גדולים יותר כמו "האי ברחוב הציפורים שגם בו הזוועה מצונזרת) .מלבד זאת האיורים של אורה איתן מוסיפים ומסבירים , הציורים שהם איורים בעיפרון, והצבעים החומים דהויים .

סבתא סורגת 6

הספר הפך נדיר וחבל (אולי בגלל שהוא של הוצאת מסדה) אולי שווה להדפיסו מחדש.   

סבתא סורגת 7

עידית דרור
היי. אחרי שנים רבות חזרתי אל הגן .... אחרי מהפכות רבות בחיים שלי גיליתי את החינוך מחדש. כל יום אני רואה את הפלא של התהוותם של אנשים קטנים את הקשיים האהבות האכזבות וההצלחות. של הגיל הרך.