נחש בודד

בחורה עם מחשב נייד

פנטזיה קומית-אכזרית

מסע במוח מפותל. שרון אלכסנדר. צילום: שרון שטלברג
מסע במוח מפותל. שרון אלכסנדר. צילום: שרון שטלברג

 

הצגות של הבימאית דליה שימקו אני לא מחמיצה. שימקו אמיצה, דעתנית, מוכשרת, במאית מחוננת. ההצגה הכי טובה שלה לעניות דעתי בשנים האחרונות היא "אחוזת וייס", מ"סיפורה של טבעת" התלהבתי פחות, הקהל דווקא אהב.

ביום ראשון הוזמנתי לפרימיירה של "הנחש". הצגת יחיד בכיכובו של שרון אלכסנדר. עיבוד של מחזה לואיג' מלרבה על ידי דליה שימקו ושרון אלכסנדר ובימויה של דליה שימקו. אלכסנדר, שהיה פעם בולט על שום היותו חתיך הורס, התבגר נהדר והפך לשחקן מצויין, זכיתי לראותו במספר הצגות. הפעם בהצגת יחיד, אתגר תובעני לשחקן. להופעה כזו קודמות בדרך כלל חזרות מפרכות ושינון טקסט רב, לאחר מכן על השחקן לזכור ערמות של טקסט מול הקהל, להחזיק קהל מרותק למשך שעה וחצי עד שעתיים, בדרך כלל ללא הפסקה. דורש ריכוז גבוה, זכרון, משחק משובח. מזל שלאלכסנדר הוא כזה ושהיה לו על השולחן בקבוק עם כוס מים, בטוחה שזה עזר ולא רק כאביזר.

יצירה חזקה היא כזו שיש בה סיפור ברור, קוהרנטי, עלילה שהקהל מלווה בנשימה עצורה עד לסוף דרמטי. אני מסכימה עם  הפילוסוף היווני אריסטו שהסביר בחיבור שלו "פואטיקה" שאין יותר טוב מעלילה עם התחלה אמצע וסוף. עלילה שיש בה פעולה ברורה ודמויות בעלות הגיון פנימי. כאשר עיקר היצירה נשען על הגיגים ומחשבות ואין פעולה ברורה זה נעשה  יותר מסובך לביצוע ולעיכול. כשמשמעויות עמוקות אינן נתמכות היטב בסיפור פשוט עם גיבורים ברורים – מדובר  באתגר לא קטן ליוצר ולקהל.

באתגר כזה בחרה דליה שימקו. הדמות על הבמה היא של אדם שאני קלטתי אותו כאדם בודד וסובל שחי בהזייה, שימקו התכוונה שהוא בכלל יהיה סמל לחברה הפשיסטית שבה אנחנו חיים היום. אדם מעוות, אכול קנאה ושנאה  עם יצרים אפלים שחי בעבר, העבר של האתוס הציוני. אדם שמייצג את החברה הישראלית הרקובה  היום.

יצירה ברגע שהיא יוצאת מבית היוצר כבר לא שייכת לו אלא לקהל. באותו רגע שהיצירה נחשפת היא מה שהקהל קולט ממנה, מה שהוא חש. אני למשל כקהל לא נמנית על אלה שרואים את החברה שלנו רקובה עד היסוד וגם לא חושבת שהפכנו לפשיסטים קניבלים ודווקא חושבת שנשים היום חזקות מאי פעם. אני מגיעה לתיאטרון ולחיים עם  גישה פסיכולוגית והתבוננות באדם ובעשייה שלו, לכן אולי נסתרו ממני  המשמעויות החברתיות של ההצגה. פ' איתו אני הולכת להצגות הבין שזו הצגה על קנאה,  אני הבנתי שהיא על  בדידות.  על פשיזם לא חשבנו.

שרון אלכסנדר מופיע בדמות איש שספק חי, ספק מפנטז פנטזיות שיש בהן קנאה חולנית ואלימות כלפי נשים. מחשבות שיש בהן אכזריות קשה. הצפייה בדמות מרתקת בלי קשר למשמעויות להן התכוונה הבמאית. למרות התכנים הלא פשוטים, יש בהצגה איכויות קומיות נהדרות והיא שחררה ממני צחוק רב. היו מספר סצינות שיא כמו תיאור חי של משגל על פי מקצבים מוסיקאליים וסצינה נהדרת של שילוב של הדמות המסתחררת של הגיבור לתוך תקליט (שילוב של משחק וסרטון וידאו). השילוב של וידאו, שהוא פופולארי היום, היה מעולה והוסיף מימד נוסף, המחשבות הקשות של הגיבור, ביזוי האישה והקנאה החולנית כלפיה על רקע השמעת תקליטים מאובקים מימי "אנו באנו"  של יפי הבלורית והתואר, היוו ניגוד דרמטי חזק.

"הנחש", מסע לתוך מוחו המפותל של אדם בודד ואכול מבפנים. חווייה מעניינת ומעוררת מחשבה.

מומלץ

 בימוי: דליה שימקו, משחק: שרון אלכסנדר, תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו, עיבוד לבמה: שרון אלכסנדר ודליה שימקו, תפאורה: אלכס ברויטמן, מוסיקה מקורית: איסר שולמן, עריכה מוסיקאלית: טלי דזיאלובסקי ושרון אלכסנדר, עיצוב תאורה: יעקב סליב, בימוי וידאו: יריב בן יהודה, תנועה: ליאת אקטע עוזרות במאית: מיטל חורי וטלי דזיאלובסקי. הפקה של אנסמבל אספמיה המועלית בתיאטרון תמונע, תל אביב ובתיאטראות ברחבי הארץ

 

 

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.