מתי יודעים שכבר "די"?

מתי יודעים ש"די"? שהצלחנו להתמודד עם השדים ב"צל" ויכולנו ?שמעתה דברים יזרמו בכיוון הרצוי לנו כי דייקנו את עצמנו ופעלנו מכוח האמת שלנו?
שלא נוריש לצאצאנו את ההתמודדות עם מה שאנחנו לא השכלנו לסגור ולפתור?

מתי יודעים ש"די"?
שהצלחנו להתמודד עם השדים ב"צל" ויכולנו ?
שמעתה דברים יזרמו בכיוון הרצוי לנו כי דייקנו את עצמנו ופעלנו מכוח האמת שלנו?
שלא נוריש לצאצאנו את ההתמודדות עם מה שאנחנו לא השכלנו לסגור ולפתור?

לכאורה, כשדפוס שחזר על עצמו בהתנהגות שלנו, בחיינו, נשבר ואין יותר חזרתיות. כשמערכות היחסים בחיינו מתנהלות בהרמוניה ואנו אוטונומים בבחירות שלנו ולא מנוהלים על ידי דברים שמפעילים אותנו.
האמנם?
הסיפור של יעקב בפרשת "ויחי" מעלה על כך סימן שאלה.
על ערש מותו קורא אליו יעקב את יוסף עם שני בניו מנשה (הבכור) ואפריים(הצעיר), מכריז שהוא מאמץ אותם כאילו היו בניו ומאציל להם את ברכתו, כשהוא משכל את ידיו כך שיד ימינו על ראש הצעיר דווקא, (משמעות יד ימין על ראש הצעיר כמוה כהצהרה על בחירתו כממשיך, כבכור)למורת רוחו של יוסף שמנסה "לתקן" אותו, אבל יעקב מהסה אותו ואומר "ידעתי בני, ידעתי", במילים אחרות- אני יודע מה שאני עושה.
ה"רפליקה" לסצינת הבגידה בעצמו (באביו, באחיו) שניהלה אותו במשך שנים חוזרת על עצמה באופן שלא ניתן להתעלם ממנו:

בראשית כה : ויהי כי תכהינה עיני יצחק מראות
בראשית מז : ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות

בראשית כה: ואמר גשה נא ושקה לי בני ..ויברכהו
בראשית מז: וישק להם ויחבק להם ..וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפריים והוא הצעיר ..ויברכהו

בראשית כה: היה גביר לאחיך וישתחו לך בני אמך
בראשית מז: גם הוא (מנשה) יהיה לעם וגם הוא יגדל אולם אחיו הקטון יגדל ממנו.
(ויש כאן אפילו הד לנבואה ששמעה רבקה בעת הריונה "ורב יעבוד צעיר")

 

שקיעה של סוזן אהרון לויחי 2017

אז מה זה אומר? מה משמעות החזרה הזו בעיתוי הזה?
האם זה מצביע אולי על רגרסיה של יעקב על ערש דווי,שחוזר אל הדפוס הישן של להחליף את הצעיר בבכור?

האם אולי זה יכול להיות "פירפור" אחרון של הדפוס שניהל אותו רוב חייו בטרם הוא משיב את נשמתו? אולי הוא נדרש שוב להתמודדות שנוגעת בפצעי ילדותו, בצד האפל של חייו. משהו שם עוד לא נפתר, לא נוקה, והוא נדרש לעוד סיבוב, נדרש לקלף עוד שכבה?

האם הוא עושה את הדברים בחזרתיות כפיתית חסרת שליטה, או שיש כאן בחירה מודעת ונסיון אחרון לומר את הsay שלו באופן אוטונומי לחלוטין?

אני מבכרת לראות בכך נסיון אחרון של יעקב , בטרם הוא נפרד מהעולם, להביא לתיקון בכמה רמות:
ברמה אחת- תיקון לבגידה העתיקה שלו בעצמו, הנה הוא "משכפל" את הסיטואציה של ילדותו, אבל הפעם הוא בוחר בדעה צלולה בצעיר (ידעתי בני, ידעתי). בלב ליבו היתה כמיהה עזה להיות נראה על ידי אביו יצחק ולקבל את ההכרה בו כממשיך ואת ברכת הבכורה בעבור מי שהוא ,והוא עושה זאת עם מנשה ואפריים.

ברמה אחרת הוא אולי מנסה להביא תיקון ליוסף:
יוסף כילד צעיר ודאי היה עד שמיעה למשפט שהטיח יעקב בלבן ,שרדף אחרי יעקב ונשותיו והאשימם בגניבת תרפיו. יעקב אז אמר בזעם: בבקשה חפש בכלי ואם תמצא את התרפים שלך-בן מוות האיש ההוא שגנב אותם , מבלי שידע שרחל גנבה את התרפים. ויותר מאוחר אכן רחל מתקשה בלידתה את בנימין ומתה בדרך.
איך אולי פירש הילד יוסף את הדבר? אולי הוא נטר לאביו על כך שהשית קללה על ראש אמו ובגללו מתה? ובנוסף על כך הוא גם השאיר אותה קבורה בדרך!
ולכן, כשיעקב משית את יד ימינו על ראש אפריים הוא כאילו מעביר מסר:
אמנם אמך נשארה קבורה בדרך ואני איקבר לצד לאה, הבכורה, אבל הבחירה שלי היא בצעירה, שנקברה בדרך אפרתה, ולכן אני בוחר באפרים (אותו מצלול) הצעיר!

מה שמחזק את כיוון המחשבה שלי בעניין הזה הוא הדאגה הרבה שמביע יעקב באשר למקום קבורתו הוא: להיקבר המערת המכפלה. הוא לא מסתפק בהבטחה שיוסף נותן לו אלא דורש מיוסף שיישבע לו!! (כאילו הוא יודע שיש לו סיבה עמוקה לחשוש שיוסף לא ירצה לקבור אותו לצד לאה במערת המכפלה כשאימו נותרה קבורה בדרך..)

האם הוא הצליח לעשות תיקון?

מברכת את כולנו שנשכיל בעודנו בחיינו לתקן את המקומות הדורשים ריפוי למען עצמנו ולמען הדורות הבאים אחרינו, שבחירותינו תהינה נקיות מרישומי חוויות העבר ומדברים שמנהלים אותנו מתחת לפני השטח.

#הסיפורהמקראיבראיהנפש

הציור של Susan Aaron