מתחת לשריון אבירים כלום לא כואב

למדתי בגיל הנעורים, שיש קרב שם בחוץ. ובקרבות, המקום היחיד שהתאים לי הוא זה המנצח, הכובש. צריך אומץ, בטחון ואמון בכדי להשיל את השריון, ולהתעמת עם מצב של הזדקקות, של פגיעות תוך התמודדות עם הגילוי שהאוייבים המפחידים אינם בחוץ, אלה הם הרגשות שנחסמו מאחורי השריון.

בחורה עם מחשב נייד

 

ככל שאני בוחרת להרגיש, להיחשף עם כל מי שאני, לחשוף את מה שבי, אני הופכת פגיעה יותר. יש ימים בהם אני שואלת אם התהליך הזה, של השלת הגנות, שווה בכלל. הכל נחווה ביתר עוצמה, גם הרגשות שכייף להרגיש, אבל גם אלה הכואבים.  והמאזניים ששוקלים את אלה מול אלה, נוטים תמיד לכיוון הבחירה להרגיש. זו בחירה בחיים עצמם, עם כל הצבעוניות שבהם, עם כל הגוונים.

זוכרת את הזמנים, בהם הייתי בלתי פגיעה. כלום לא יכול היה לחדור אלי, איש לא יכול היה עלי. הייתי בלתי מנוצחת, מאחורי שריון אבירים עבה, מתבוננת על העולם מבחוץ.  לא ממש הרגשתי, והיה לי מצוין כך.

המאמר הוא פרק מהספר "בחרתי בחיים של אי ודאות" שיצא לעולם במרץ 2014, ניתן לצפות בו ולהזמין אותו בקישור המצורף: https://sites.google.com/site/gazitmichali/home/choose-life

הבטתי בעולם דרך חרכי העיניים, של השריון. האנשים, שראו רק את העיניים, אמרו שהן מפחידות.  חשבתי אז שטוב שיחששו. כך אני רואה אותם, דרך עיני הלייזר שלי, והם לא רואים דבר ממני. הרגשתי בעמדת כוח, כמה צעדים לפני היריב, שלא מעז להתקרב עד כדי לחשוף את מה שמתחת לשריון שעטיתי. הם נשארים בחוסר אונים, של אי ידיעה, מייצרים לעצמם פנטזיה, שהיא לגמרי הסיפור שלהם, על מה מסתתר שם. מאותגרים לגלות, ולא יכולים.

רק אני ידעתי, עד כמה העור שלי דק, רך, חדיר.  וכשהוא חשוף, הוא מתמזג עם האחר, הופך לחלק ממנו, ללא גבולות, ללא הגנות. ואז נהיה קצת תלוי בו, זקוק. הלא מודע הבין שההתמזגות מפגישה עם פחדים עמוקים, כאלה שלא רציתי להכיר בקיומם. אז נשארתי עם השריון, ביום ובלילה. מוגנת, בטוחה, מנצחת, כובשת כל אתגר.

ואז, התפתחתי, והשריון החל להיות צפוף. וברגעי הפוגה אינטימיים, כשהייתי בטוחה שאין איום קרב, נחלצתי ממנו, מאווררת את העור, סופגת את האור. והיו שם ידיים, שנגעו בי, ממש בעור החשוף.  זה היה נעים.

***

בהדרגה, מבלי שבכלל הבחנתי שזה קורה, הפסקתי לחפש את שדות הקרב ואת הכיבושים. תרתי אחר אזורים הרמוניים.  שם יכולתי להיות, ככה פשוט, כמו שאני, חשופה, מבלי להגן על הבטן הרכה. ובאחד השדות האלה, הרגשתי כל כך נוח במערומים, שהחבאתי את השריון מאחורי אחד הסלעים. יודעת שאם יום אחד אזדקק לו, אחזור לשם, אמצא אותו.

מאז, הסתובבתי בחולצות בטן חשופות, מאפשרת למה שמגיע, לגעת, בכל פעם קצת יותר, לחדור לתוכי, דרך העור החשוף. הכל עוצמתי יותר כך, האהבה, ההתרגשות, השמחה, החמלה, הרכות, וגם העצב, הכאב, הפגיעות. הזרימה הזו, לכל הכיוונים, מאפשרת לדברים להיכנס פנימה, מאד מהר, ובאותה מהירות גם להשתחרר. אין שריון שחוסם את הדרך החוצה.

השלת ההגנות, נוכחת גם ביצירה שלי, בכל התחומים. כשכתבתי מאחורי שריון, כתבתי על מי שבחוץ, כתבות דיווח אובייקטיביות, חלקן מלחמתיות, ובכל מקרה, מנותקות ממני, שכליות. בתהליך הדרגתי של היחשפות, למדתי לכתוב את עצמי לדעת, בכתיבה שהפכה קלה וזורמת הרבה יותר, כי היא לגמרי ממני. יש לי אצבע קלה על המקלדת, וכל כתבה, פוסט, מייל, כיתוב אישי, מביא הכל: רצונות, תשוקות, הצלחות, כישלונות, פחדים. ויש שם קוראים, לעיתים אנונימיים, לעיתים קרובים ומוכרים, שמכירים את החלומות שלי, כמו גם את השדים הכי מביכים.  וגם הם יכולים לפגוע, אם יבחרו, כי הכל חשוף וידוע.

יש המון חיבור ושמחה ביכולת להרגיש הכל, אבל גם פגיעות של הזדקקות, ומציאות, שמוכיחה מידי פעם, שאכן היתה סיבה טובה לעטות את השריון. יש סכינים שעלולות לחדור לתוכי, אולי מתוך כוונה רעה, אולי כי סתם, עברתי במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ואולי, כי יש בי מקומות שעדיין זקוקים לשריטת הסכין, בכדי להצמיח עור חדש, בריא יותר.

ומתוך אינסטינקט הישרדותי, שזיכרונות ימי הכיבוש עוד חיים בו, אני יודעת לזהות את הסכין כשהיא מאיימת על אזורים רגישים בי. מזהה סכנה, בחושים חדים, של לוחמת. ואז, פועלת באחד משני הדפוסים הבסיסים:  נמנעת, משמע מנסה להימלט מאזור הסכנה, גם אם המחיר הוא שלא להגיד את האמת שלי, שלא להביא את עצמי. או, תוקפת בחזרה. וללא שריון, עירומה לחלוטין, אין לי סיכוי לנצח בקרבות. הדברים כבר חדרו לבטן הרכה, וכשאני  פצועה, מדממת, ובלתי מיומנת בקרבות, הסיכויים שלי להכריע את היריב קטנים.

מוצאת את עצמי לעיתים מאשימה אחרים, שפגעו, במקומות שהיו חשופים, בלתי מוגנים בפניהם. חשבתי שאני נכנסת לשדות בהם האמנה היא שמותירים את כלי הנשק והשריון מחוץ לתחום. זרמנו פנימה, נסחפים עם המים, מתערבבים בהם, מתערבבים בינינו. ופתאום אני מוצאת את עצמי עירומה שם לבדי. בזמנים שלא הבחנתי, הם הניחו על עצמם שוב הגנות, ושלפו כלי מלחמה.  ואולי לא שמתי לב, והם לא זנחו אותם מעולם, רק הבטיחו שכך הוא, בכדי שאניח את שלי. "הבטחתם לי אהבה, הבטחתם לי שלום, לכן הגעתי נטולת הגנות", אני טוענת, בקורבנות של מי שחשה במשחק לא הגון, עירומה מול קהל לבוש.

***

והשלב שלאחר הקורבנות, זה שמכריח לקיחת אחריות מתוך התבוננות, מעמת עם ההבנה שמה שעלה הם הפחדים הכי עמוקים: תחושות של קנאה, רכושנות, פחד מנטישה. הם נדחסו היטב בתוך שריון המנצחת, עד שגם אני לא ידעתי על קיומם. לא הייתי תלויה בכלום, ובאף אחד, כך לא היה בי כל פחד שינטשו, שיבגדו, שיפגעו.

המפגש הבלתי מוגן עם האחר, כשאני רוקדת עירומה, חושף את כל היופי, אבל גם כל השדים קופצים, והם מפחידים, כל כך מפחידים.

זמני התסכול הללו, הם הזדמנות נהדרת לבחון שוב את תוואי הדרך. חוזרת לסלע הקר, שתחתיו הנחתי את השריון וציוד המלחמה, יודעת שאירועי החיים מבקשים לבדוק שוב עד כמה אני דבקה במסלול. הטלת ספק היא אפשרות נהדרת בכדי ליצור שוב וודאות.

ונזכרת שוב, שבחרתי נתיבים שמאפשרים להביא את המקסימום ממי שאני, בכדי להרגיש, בכדי לחיות את החיים במלואם. מי שסביבי, לא אמורים להתחשב או לגונן עלי. עשיתי זאת עבורי. אכן גם כדי להרגיש אותם טוב יותר, אבל לא למענם, או כתנאי שינהגו כך גם הם. אחרים ימשיכו מן הסתם לפעול מתוך הכלים וההגנות שלהם. ואם אפגע מכך, הרי זה רק סימן לכך שאלה אינם השדות הנכונים לי, או לחילופין, שיש לי בהם עוד מה ללמוד, וזה רק שלי.

בחירה מחודשת בנתיבים המעצימים בשבילי בוחנת את כל הדרכים שצעדתי בהן, ומאפשרת ליצור את השילובים, מתוך הידע שנצבר. שנים בחרתי בנתיב השליטה המוחלט, זה של הלוחמת, כי לא ידעתי אחרת. אחר כך בחרתי בנתיב ההתמסרות, כדרך חדשה, שבדקתי את מסלוליה, והתמסרתי אליה לחלוטין.

אולי הדרך המושלמת, היא כזו שמשלבת בין האפשרויות, וצועדת בכל המנעד שבין שליטה והתמסרות, מתוך הקשבה ובחירה. ואם צריך, אלבש גם לפעמים שריון גמיש, כזה שאפשר לפשוט לפי הצורך. השריון הוא לא ברירת המחדל יותר, גם לא העירום. הכוח האמיתי הוא ביכולת לבחור מתי להיות איך ומה.

מיכל גזית
מאוהבת בעשייה שלי ומתרגשת ממנה בכל יום מחדש, עדיין לא יודעת מה אעשה כשאהיה גדולה, אבל בטוחה שיהיה מעניין ומרגש. מנחה את סדנאות דרך האמן -לפיתוח וביטוי היצירתיות, קורסים לכתיבה מקצועית ויצירתית, הפנינג חיבור דרך צבע, ותהליכים נוספים של חיבור דרך יצירה, יועצת אישית באמצעות פסיכו-אסטרולוגיה, כלי אבחוני וייעוצי שמשלב בין אסטרולוגיה ופסיכולוגיהכותבת ועורכת בתחומים שונים, ברבים מהעיתונים והמגזינים (במיוחד בתחומי כלכלה, תחקיר, פרופיל והעידן החדש). במרץ 2014 יצא ספרי השני "בחרתי בחיים של אי ודאות" ניתן להזמין אותו בקישור המצורף: https://sites.google.com/site/gazitmichali/home/choose-lifeבורכתי בהמון אנשים מופלאים סביבי. חוגגת איתם את החיים, צומחת ומתפתחת לידם, ניזונה ומזינה.