משימה מספר 10: להגשים חלום ילדות

לנו, הזקנים, שנולדו במאה הקודמת, לא היה סמארטפון ופייסוש. אפילו לא אטארי. אפילו לא סיבה למסיבה. אז עשינו עם הזמן שלנו דברים מוזרים, כמו לשבת על הברזלים, או לאסוף מפיות, או להחליף קלפים של העולם המופלא.

יש דברים שנחרטים בזכרון
יש דברים שנחרטים בזכרון
יש דברים שנחרטים בזכרון

בין כל הדברים המוזרים שאני עושה בחיים, אני גם מעבירה קורסים בעיצוב. ובקורסים שאני מנחה יש לי מין קטע, שבו אני מראה תמונה משנות השמונים ומבקשת מהקהל לזהות מי בתמונה. האמת היא שלא כל כך משנה מי בתמונה. הנקודה שאני מנסה לחדד היא, שאנחנו יודעים לזהות תקופות זמן בדייקנות גדולה, רק על פי לבוש, תפאורה, תאורה ואפילו העמדה. אבל תוצר המשנה של החידה שלי הוא, שהקהל בהרצאה מיד נחלק לשניים: פלח אוכלוסיה אחד שמדבר על התמונה, ופלח אוכלוסיה אחר שנולד אחרי שנות השמונים.

אז הנה החידה שלכם להיום:
האם גם לכם היה אלבום קלפים של העולם המופלא?

מממ. איזה תשובות נחמדות.

(אתם, כן אתם, אלה שמתביישים לומר שאין לכם מושג על מה היא כותבת. קחו לכם חמש דקות לעשות גוגל. אנחנו הזקנים נחכה לכם כאן).

אז ככה.

לנו, הזקנים, שנולדו במאה הקודמת, לא היה סמארטפון ופייסוש. אפילו לא אטארי. אפילו לא סיבה למסיבה. אז עשינו עם הזמן שלנו דברים מוזרים, כמו לשבת על הברזלים, או לאסוף מפיות, או להחליף קלפים של העולם המופלא.

ומה שהיה הכי יפה בתקופה שלנו, הוא שהעולם אכן היה מופלא!

באותם ימים נשכחים, העולם היה עצום, מסתורי, וממש ממש רחוק. בלי טיסות לואו-קוסט, או אינטרנט מהיר, נאלצנו לרכוש את הידע שלנו מספרים עשויים מנייר. אמנם, בספרים ההם של אמצע המאה העשרים אפשר למצוא די הרבה טעויות מדעיות (בוא נאמר: אי דיוקים גסים), כמו גם המון דיעות קדומות איומות: סיפורים על כושים (לא פוליטיקלי קורקט) ועל אינדיאנים אכזריים (לא פוליטיקלי קורקט), על ציידי חיות (ממש לא פוליטיקלי קורקט) ועל עקרות בית שאוהבות לבשל (לא פוליטיקלי קורקט בעליל).

אבל, הי –  היינו ילדים וזה היה מזמן, ובשבילנו זו היתה אמת טהורה, כי זה כל מה שהיה.

ויום אחד הגיע למקומותינו דבר חדש: אלבום מהודר, בעל כריכה רכה מודפסת בצבעים מרהיבים (ספרי  ילדים היו מאוירים אז בשחור לבן אדום, כדי לחסוך בעלויות של דפוס משי) ושמו "העולם המופלא". בתוך האלבום עצמו הופיעו תיאורים של פלאי העולם: פלאי הטבע ופלאים מעשה ידי האדם. ואנחנו הילדים היינו צריכים לבקש מאמא כסף כדי לקנות קלפים במכולת (=מינימרקט) או בקיוסק (=פיצוציה). את הקלף עם האיור של ה"פלא" הדבקנו על המלבן המתאים, אבל רק את הפס העליון, כך שעדיין ניתן להרים את התמונה ולקרוא את הכתוב למטה.

כן, כמו קלפי חבורת הזבל. רק הפוך.

בכל אופן,

לי היה אלבום מספר 4 והיו בו פלאים שהסעירו את דמיוני:
צמחים טורפים
ציפור הדודו (היא בדיוק נכחדה באותה תקופה)
דינוזאורים (בכלל לא האמנתי שהם היו קיימים)
קניבלים באיי פיג'י.
שבט ארוכות הצוואר בתאילנד.
מטוס הקונקורד (או שמא זה כבר מאלבום המטוסים של חיל האויר שלא ברור מאיפה הגיע לביתנו).

אבל הקלף שהכי הרס אותי היה הקלף של איי הפסחא.

קלף 102.

במלבן הקטן היה כתוב:
"פסלי אבן ענקיים באי הפסחא שבפולינזיה, השייך לצ'ילה, טומנים בחובם תעלומה אשר עשרות מדענים לא הצליחו לפענחה. לא ברור כיצד הצליחו אמני תרבות נשכחת זו -שנעלמה באופן מסתורי – להזיז גושי אבן ענקיים במשקל של 90 טון למרחק של 15 ק"מ. הפסלים פוסלו מאבן וולקנית, וכלי העבודה אף הם היו מאבן. חלקם של הפסלים לא הושלם, וחלקם הושאר באמצע העבודה, כשכלי העבודה מונחים לידם. נראה כאילו נעזבו לפתע מחמת אסון פתאומי שפקד את תושבי האי. לא ידוע עד היום לאיזו מטרה שימשו הפסלים, ומדוע הופסקה עבודת הפיסול באופן כה פתאומי. האגדה מספרת שהפסלים סימלו את אבותיהם הקדומים של התושבים. יש להניח שהעבודה הופסקה כתוצאה ממגפה שהתפשטה במהירות וכילתה את בני האי או מכיבוש פתאומי, שבעקבותיו חוסלו בני המקום." (ותודות מקרב לב לאספן לארי ליבוביץ)

הייתי בת עשר וידעתי שיום יבוא ואגיע לשם.

אבל זה לא קרה.

נכון. זה ממש מגניב להגשים חלומות ילדות. אבל לטוס יומיים הלוך ויומיים חזור בשביל אי אחד קטן, חלומי ומסתורי ככל שיהיה, זה לא ריאלי בגילי. וגם בעלי לא מרשה לי להוציא כל כך הרבה כסף על גחמה.

קיצקץ.

כדי להגשים חלום ילדות צריך למצוא חלופה.

מצאתי.

לכבוד יום הולדתי החמישים, אני טסה לאיי גלפגוס, הצהרתי.

איפה זה? הם שאלו
מממ. אני בודקת. אמרתי.
בדקתי. זה רחוק, אבל לא נורא.
כל הדרך הזו בשביל צבים? הם שאלו.
מה קרה לכם! עניתי, זה ערש האבולוציה! זה המקום שבו גילה דארוין את מקור המינים! זה מקום כל כך מרגש ומסתורי וקסום! וחוצמזה, זה חלום ילדות שלי. מאז שהייתי קטנה ואספתי את קלפי העולם המופלא רציתי להגיע לשם.

קפיש.
אני נוסעת.
אם אתם לא מתרגשים יחד איתי, זה בסדר. אני טסה לבד.

סגור.

ואז המתבגר אומר פתאום:
גם אני.

מה גם אתה?
גם אני רוצה לטוס לגלפגוס.

מממ.

קיצקץ.

אז אני והמתבגר עומדים לטוס לגלפגוס.  באמת. בחיי אלוהים שאנחנו מתכננים את זה. זה חלום ילדות שלי ומתנה ליומולדת חמישים, והוא טרמפיסט של הגלקסיה. אז עכשיו אני עובדת על תוכנית חדשה, לארגן קבוצה של הורים חובבי טבע ומתבגרים עקשנים במיוחד, שרוצים להצטרף אלינו לשיט של שמונה ימים פלאס אוכל פלאס לינה פלאס הדרכה בעברית, בקיץ הבא או בסוכות, קצת אחרי היומולדת, לאיי גלפגוס.  ומי שמכיר אותי קצת, יודע שזה עוד יקרה.

בינתיים, חברים, אני חוזרת לעבוד, כי מישהו הרי צריך לממן את כל הטיול המשוגע הזה.

אבל לא נפרד בלי שיר…

שיר המלחים / מיכל

אָנוּ יַלְדֵי הַחֲלוֹם, אַנְשֵׁי הֶחָזוֹן, נַעֲרֵי הַהֲזָיָה
דּוֹהֲרִים בְּמֶרְחָבֵי הַדִּמְיוֹן, נוֹהֲרִים אַחַר הַבְּדָיָה,
מַפְלִיגִים לַחוֹפִים תְּכוּלִים יְרוּקִּים עֲתִירֵי נִיחוֹחוֹת
מַפְקִירִים אֶת גּוּפֵנוּ וְאֶת נִשְׁמָתֵנוּ לַשְּׁחָפִים, לָרוּחוֹת
לֹא נוּכַל לִשְׁקוֹט, לֹא נָהִין לִרְגוֹעַ
לֹא נַפְסִיק לִרְדּוֹף כִּי לֹא נוּכַל לִשְׂבוֹעַ
הֵן רָאִינוּ גַרְמֵי שָׁמַיִים מְאִירִים בְּאַלְפֵי נְגוֹהוֹת
הֵן טָעַמְנוּ בַּשַּׂר וְיַיִן, הֵן נָשַׁמְנוּ אֲוִיר פְּסָגּוֹת
טִירוֹת וּמְחִילּוֹת, זוֹהַר צְפוֹנִי וּשְׁלָגִּים עֲנוּגִּים,
אַרְנָב וְכּוֹבְעַן וּמֶלַח וְדָם וְאִיֵּי אַלְמוֹגִּים
לֹא יַרְתִּיעוּנוּ שִׁיגָרוֹן אוֹ שִׁגְרָה,
נַשְׁאִיר מֵאָחוֹר מְצִיאוּת אֲפוֹרָה,
בִּשְׂפָתַייִם לַחוֹת נְשַׁנֵּן וּנְקַדֵּשׁ
אֶת כָּל הַאֶפְשָׁר, הַיָּכוֹל וְהַיֵּשׁ
אַל תּוֹךְ אַמְתַּחְתֵּינוּ הַכְּסוּפָה נֵאֱסוֹף
יָהָב וְרָהָב וְרָעָב לְלֹא סוֹף
כְּנָפַיִם נַצְמִיחַ וְהָלְאָה נְדוֹד
עוֹד, עוֹד, עוֹד.