משבר זו לא מילה גסה

בחורה עם מחשב נייד

SIA – The Greatest

הי לעצמי,
לכתוב אמרו לי, יש לך את זה אולי תכתבי?
וואלה?! אחלה רעיון! ניסיתי לקום בבוקר ולכתוב, כמו שאמר רובין שארמה ואחרים שכמותו. לא הולך.
אז אולי תכתבי בלילה, אמרתי לעצמי – לא הולך!
פתאום נפל האסימון – בלוג! למה לא?
אז הנני.
מה עושים בפוסט ראשון? מנסים לא לחשוב על מי יקרא את הבלוג (שכנים, הורים במסגרות…טוב, אמרתי לא לחשוב), ולהתבונן פנימה אל הסיבות האמתיות שלי לרצון לנהל כזה.
אז מה הוא הרצון הזה?
כאמור בכותרת , משבר זה לא מילה גסה! למדתי כי אנשים מרגישים לא בנוח "ליד" מילים מסוימות כמו משבר, התעללות מינית, הטרדה מינית. חרף המודעות ההולכת וגובר לנושאים, והיכולת ההולכת וגוברת של הסביבה לקבל את השונה, המיוחד וכן הפתיחות והמתירנות המינית הרבה, אנחנו מעדיפים את כל האמור (NIMBY (not in my back yard. אציין כי מתוך הרשימה "הדוחה", התנסיתי מכל האמור לעיל.
אבל על מה רציתי לדבר פה? מחזירה את עצמי לתחילת הרצון לפתוח בלוג? האם על הילדות המוקדמת בברית המועצות ב"צל", הקומוניזם? ובכוונה ה"צל" בגרשיים, כי כילדה עד גיל 9, אינך חשה בחיי היומיום את עקרונות הממשל (ובכן, לא באופן ישיר, ובכן זה לא כל כך מדויק, אבל הנקודה הובנה), האם על משבר העליה (שימו לב, משבר ראשון)?, האם על משבר הקליטה (נאמבר 2)?, האם על ההתעללות המינית? על מותו הפתאומי של אבי? על "משבר ההצלחה"? על משבר הזהות? על הויטילגו (מחלת הבהרת), האקזמה והאסתמה הכרוניות, השזורות בגופי ובנפשי מאז מות אבי?
אז אני מחליטה שבא לי, ואני רוצה, (מתאמנת על שימוש במושגים אלה לאחרונה), לתקוע את היתד ולהתחיל את תיעוד "המשבר" מהיום בו החלטתי (סופית, כלומר במהלך כמה השנים האחרונות, היו פעמים שהחלטתי – לא סופית, וחזרתי לסורי) קבל עם ועצמי להתפטר (כשכירה – כי אני לא יכולה להיות בעלים במשרד עורכי דין אלא אם אני עורכת דין, למרות שהקמתי אותו במו ידי, אנרגייתי וכספי).
אז יום בהיר אחד (ככה אני רוצה לזכור אותו), אני מחליטה לשחרר את החבל הזה שכרוך סביבי כבר מספר שנים ולקפוץ למה שמרגיש לי כתהום של חוסר וודאות, לא נודע וחוסר בטחון ובלבול ועוד מלא נרטיבים המתארים מצב נפשי, איך נקרא לא? "לא בשיא"!
אני חושבת שהקשה מכל היה לי לקבל את העובדה שאין לי יעד. יעד! איזו מילה בטוחה, יודעת, גבוהה. עם יעד אפשר להתקרב למטרה.
אבל איך אפשר לדבר על יעדים ומטרות כשאני בכלל לא יודעת בתכלס למה אני חייבת לעזוב. אני רק יודעת מה אני מרגישה כבר כמה שנים. וזה הולך בערך כך, ברגע שהרגשתי שהמשרד שלנו מצליח, משהו בתוכי SNAPPED. מצד אחד, זה היה מאוד פתאומי, בבום, בהלם. לא עיכלתי את ההצלחה שהיו תוצר של עבודה קשה שנים אחורה. אף אחד לא הכין אותי ל"נחלה", ובמירוץ של חיי כשלתי מלהכונן לכזה.
או אז, רק התחיל המפץ הגדול. האצבע המאשימה כלפי החצי השני רצתה וניסתה לחדור את הוויתו. פתאום הבנתי, הוא! כלומר, אתה! אה הוא האשם בכך! בגלל השאיפות שלך! בגלל ההצלחות שלך! בגלל השיאים שלך! לא ראית אותי, שנים, לא הקשבת לי, לאני העמוקה, שנים! לא הייתה קשוב לרצונותיי, אף פעם! זו הייתה חתיכת הקלה, נשמתי לרווחה…..החצי השני, המום אף הוא מה"קצרים" בחיי היומיום המבוססים, והפועלים דיי "לטובת" השאיפות שלו, חשף שיניים, חשף אגרופים ואחר זמן מה אימץ אותי בחיבוק חם, חיבוק דב. נרדמתי (שוב) על המשמר.
אז, חלפה לה עוד שנה, שבה התקדמנו בדרגות, עשינו תינוק אחד מדהים, שיפצנו משרד אחד גדול עבורי, המנכל"ת, עשינו התאמות, ועברנו ייעוצים, ביחד ולחוד, כיילנו את היחסים, הבהרנו תהליכים, למדנו "איך לריב", ועוד אתגרים שונים מכל מיני סוגים, ועוד שלושה ילדים ב"רקע". בא לי למחוק את המילה, רקע, כי זה "לא יפה להגיד על ילדים שהם שלי שהם "ברקע"", אבל הבטחתי לעצמי, ללובוב החדשה, לא להגיד לרגשותיה ועל רגשותיה שהם מיותרים, על כן אשאיר את המקור, על כל המשמעויות שעולות לכל אחד מהמילה הזאת.
ובחופשת לידה, כמו בחופשת לידה, יש שקט אחרי הסערה. אחרי שילדתי את בני הרביעי, ממש תוך כדי העבודה, הייתי נחושה לחזור לעבודה במהרה. התכנון לחלוק עם החצי את חופשת הלידה, ירד מן הפרק כי ההתאוששות מן הלידה הארוכה, ארך זמן רב מהרגיל. אחרי התאוששות, חיכיתי כמו מתאגרף בפינת הזירה, לבוא הדרייב והתשוקה להמשיך לפרויקטים הבאים במשרד. חיכיתי וחיכיתי, ומשמאן לבוא, התחלתי "חוששת" כמו שאומרים.
הפעם, מסיבות שאין ביכולתי למנות או להגדיר, פרט לכך שהחלטתי להתכנס אל נבכי נשמתי ולהקשיב למה שזה לא יהיה, לקול ענות חלושה.
הקול קרא לי, קרא ללובה, קרא לנשמתה, קרא לדנא, קרא לגידים, קרא לעצמות ולבשר, ולנפש ולבטן, רק הראש לא הקשיב (ממש סבתא בשלה דייסה שכזה). תחילה, שמתי אטמים, אחר כך ניסיתי לנער את הראש כמו כלב ולסתום אותו, מוזר, זה תמיד עבד. אתם מבינים, לא הייתה לי ברירה, בקרב הזה, הבטן והרגש ניצחו את הראש, ולא נותר לי אלא לנסות ולעקוב אחרי הקול ולנסות לשמוע אותו בקולי קולות, בצרחות. ההבנה הראשונה, אבן הדרך החשובה ביותר בדרך הזו; שכל הפניות האצבע כלפי כל העולם, על כך שלא ראו אותי, או לא שמעו אותי, או לא נתנו לי, או העליבו אותי, הן פרי דמיוני. האמת היא, שאף אחד לא עשה לי כלום! אני עשיתי הכל לעצמי! אני אצעק זאת שוב. אני! כן, אני לא בלטתי, לא דרשתי, הורדתי ראש, נגררתי, שמתי את התשוקות שלי בצד והדברים החשובים לי בצד ועוד המון דברים, שעשיתי והסברתי לעצמי ברוב קורבנותי הגדולה, כאילו נעשו ונגרמו לי על ידי אחרים.
אז, הנה הגענו לתחילת המשבר. התקופה המאושרת בחיי! בחיי! מפה אתחיל ואמשיך את עלילתי. המטרה – לרכך את הנחיתה עבורי ועבור נשים אחרות. למה נשים? כי נשים נפתחות ומתפתחות. גברים, לצערי ובהחלט לצערם, מתכנסים. אולי ארבעת בניי הם התיקון שלי? אני בהחלט מתייחסת לזה כך! המשך יבוא….
לאחר מחשבה של מספר ימים על הפוסט הראשון, הלא הוא לפניכם, אני עדיין לא מוכנה לשחרר את המשבר שלי, הוא שלי ורק שלי ועל כן בטח אתבוסס בו בעוד מספר לא מוטל ולא ברור של פרסומים!
                                                                          איך אני תמיד אומרת בטלפון, "בא-איי"!