משאלה שמגשימה את עצמה

בשבילי החיים ללא כתיבה יכולים להרגיש לעתים כמו אוכל ללא תבלינים. השבוע הבחנתי פתאום שאני לא כותבת כבר הרבה מאוד זמן

20161224_204653-01_resized

בשבוע האחרון נשלחו לכיווני שתי בקשות ששלחו אותי להתבונן לאחור על הכתיבה שלי. אחת מהן חשפה בפניי את המציאות העגומה: כבר הרבה זמן שכמעט איני כותבת. בעזרת האחרת גיליתי מחדש את אוצרות המילים שלי, שמורים בעולם הווירטואלי לעולמי עד, מזמינים אותי לחזור אל החוויות והתחושות, לגלות מחדש את יופי הכתיבה האישית שלי. חזרתי אל הבלוג הראשון שפתחתי עם תחילת תהליך ההחלמה שלי לפני 6 שנים, ושם מצאתי פוסט על כוחן של מילים. הקריאה בו עוררה בי געגוע, והזכירה לי למה אני כותבת.

כשאני כותבת, הכתיבה שופעת ממני, לעיתים כאילו משהו חיצוני משתלט עלי, מניע את אצבעותי על המקלדת ומחבר אות לאות ומילה למילה. כל מילה שכתבתי מחוברת בחוט השני אל הלב שלי, אל המהות שלי, אל מה שאני חווה יום יום ושעה שעה.
הכתיבה בשבילי היא תרפיה, דרך לריפוי עצמי. כל פוסט שאני כותבת הוא בעצם הדרך שלי להבין משהו שקורה בתוכי, לעבד תהליכים, תחושות, חוויות, תובנות. הצורך לתת מילים לכל אלה מחייב אותי להסתכלות מעמיקה יותר פנימה, לבחינה סובלנית ומלאת חמלה של הדברים ולדיוק עם עצמי. ביני לבין צג המחשב מתחילה תנועה עדינה, דומה קצת למה שקורה בעת התבוננות מעמיקה במראה, כזו שרואה מעבר לסך הכל, מבחינה בפרטים הקטנים הסמויים מן העין.

ויש גם תקופות של קושי, כמו הוקם חיץ ביני לבין הלב שלי, חיץ שכוחן של המילים אינו יכול לו. בחודשים האחרונים קשה לי לכתוב. הכתיבה, שהיתה תמיד קרקע בטוחה לעיבוד חוויות החיים, כבר לא נגישה לי. יש בי רצון לכתוב, להרגיש את עצמי דרך המילים, לדייק את התהליכים הפנימיים בניסוח המשפטים ולראות את הדברים בבהירות, אלא שבחודשים האחרונים זה לא מתאפשר, והתחושה היא שמשהו מהותי חסר לי. יש שיקראו לזה ׳מחסום כתיבה׳. אני יודעת את האמת – אני נמנעת: מלהרגיש, מלהכיר בקושי ובעיקר – מלזוז מהמוכר הבטוח. אני מוצאת את עצמי נאחזת בכתיבה כבחבל הצלה, נזכרת באיכות המרפאת של המילים שנובעות מתוכי ותרה אחריהן בעקשנות.
יש לי גם טריקים: רשימה של נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם, עיניים שמחפשות את הטריגרים שהניעו אותי בעבר להרגיש ולכתוב, פרוייקטים של כתיבה משותפת באתר הבית שלי. זה מרגיש קצת כמו פעולה נואשת ועם זאת, זו התחלה, ממש כמו לחזור לשגרה מלאה אחרי מחלה, תהליך בשלבים. אני רוצה יותר מזה, והנה אני כותבת במילים את החוויה הפנימית, מניחה את אבן הפינה לבנייה מחודשת של הגשר ביני לבין הלב שלי. הפוסט הזה הוא עוד שלב, מעין משאלה שמגשימה את עצמה, ואני יכולה להרגיש את הלב שלי קצת יותר עם כל מילה שנכתבת לי.

יש לך משאלה פנימית? רוצה להגשים אותה? אני מזמינה אותך להיות איתי בקשר

 

גלית סביליה
פסיכותרפיסטית גופנית בגישת ביוסינתזה. מלווה נשים בתהליכי שינוי ומשבר בחיים ונשים בתהליכי התמודדות והחלמה מסרטן. אני מטפלת כי אני נמשכת אל העיסוק במרכיבים העמוקים והמהותיים של החיים ולעבודה קרובה ואינטימית עם אנשים ועם עולמם הפנימי. בשבילי, ללוות אשה בתהליכי התמודדות עם קושי ותהליכי שינוי פנימיים משמעותיים, להיות איתה במקומות פגיעים וכואבים וגם במקומות שמחים ומרחיבי לב, להרגיש איתה את השינוי קורה לאט לאט ולשמוע אותה אומרת שהיא מרגישה את עצמה שונה, טובה יותר – זה המקום שבו אני רוצה להיות, זה מה שאני מבקשת לאפשר לאחרות.