'מלכת האביב', קטע סנטימנטלי

שתינו מחייכות אל הראי כשומרות סוד. התפתחנו יפה. אני בת 15 אך סילבי עוד מעט בת 16. לפתע אנו לבושות בקאמיזול מכותנה לבנה ותחרה מעשה עבודת יד. החזה שלי צימח וגאה. של סילבי עדין לא.

Magnolia-1391419700_26

מאת רוית ליפשיץ ציון.

סוף סוף בבית. החום היה קשה מנשוא. אני תולה את השמשיה הפרחונית הישנה שלי במתלה בקצה ההול ומניחה את התיק על  השולחן המטבח. משב רוח מרענן חולף על פניי ומחייה אותי לרגע.

נעים היה להסתובב בשוק, כך ללא מטרה. מצאתי צעיף פרחוני ואף שתי שרשראות לקארין וליאן הקטנות. הן בוודאי תשמחנה לקבל אותן הערב.

הערב הוא חג עבורי מגיעות אלי נכדותיי. עלי לבשל את המאכלים האהובים עליהן.

הגב כבר לא מה שהיה אך עדין יודעת ומסוגלת לרדד בצק ולהכין את השטרודל הטוב במזרח התיכון.

צריכה גם לסדר שיערי. הן לא אוהבות שסבתא לא מטופחת. חשוב להן. הן בלונדיניות. האחת ירוקת עיניים והשנייה עם מבט התכלת. כה דומות לארווין. אני יודעת שאין ביניהם קשר דם אך צחוק הגורל. אלוף נעורי חוזר אלי ברוחו, מחייך וצוחק צחוק מתגלגל בדמותן. קארין פורטת על כינור, מוזיקאלית כמוהו, ליאן רוקדת כמלאכית.

נזכרתי שארווין היה לוקח אותי לפסטיבל המוזיקה בברלין והיינו רוקדים עד  שעת כיבוי האורות. אימא ואבא היו מחכים ערים בדאגה.

היכן אתה עכשיו ארווין? אולי אתה מסתובב בעולם? אולי יש לך משפחה שכן היית רק חצי יהודי. אולי אתה מביט בי מלמעלה ושומר עלי.

די לחלום! לעבודה. צריך להכין את הבית.  היום אלבש כולי פרחים. בני, כלתי והנכדות יצחקו: "סבתא קלרה מלכת האביב". אני אשב על יד פסנתר הבקשטיין החום הישן ואנגן  להם את "שיר האביב" של מנדלסון. הם ישירו בעברית, אני אשיר בגרמנית וקולם של אימא ואבא ישובו אליי.

אני לשה את הבצק. ריח הקינמון והצימוקים מתפשט, מראה השמנת שהופכת לקצפת לנגד עיניי. אימא הייתה נהנית עכשיו.

"סילבי?  את כאן?" אני שואלת בתדהמה. " כן, באתי לישון אצלך. הזמנת אותי ואימא לבסוף הסכימה. זוכרת"?

שתינו מחייכות אל הראי כשומרות סוד. התפתחנו יפה. אני בת 15 אך סילבי עוד מעט בת 16. לפתע אנו לבושות בקאמיזול מכותנה לבנה ותחרה מעשה עבודת יד. החזה שלי צימח וגאה. של סילבי עדין לא.

"בואי, נענוד המחרוזות של אמך. יש לה גם המון פרחים", מתלהבת סילבי. "תמיד נפלא אצלך. לאמי אין חוש ליופי. אצלך לעומת זאת יש אוצרות".

שתינו מתיישבות וללא מילים לוגמות התה מכוסות הפורצלן הפרחוניות של אמי. לארח כמו גדולה, חשבתי. "את עדין קטנה, שאצי. יש עוד זמן", סוס עץ הנדנדה קורץ לי מהפינה.

זמן.. כמה חמקמק. לא ידעתי כמה הוא קצר.

"סילבי, בחור ראה אותך בלבוש כזה?" אני לוחשת לה.

"חס וחלילה , קלרוצ'קה", סנטה בי. "הלוואי", לחשה.

"מתי את חושבת שזה יקרה?  את חושבת כך על ארווין?"

"לפעמים, זה אסור? ניתן לשלוט על מחשבות? הוא הזמין אותי לנשף השנתי של הגימנסיון".

"אני מקנאה בך, אף אחד עוד לא התעניין בי. ראי אותי, שטוחה לגמרי".

"בואי אתנו" קראתי בגיל. "אני אוהבת את ארווין אך גם אותך באותה מידה".

"אין דבר כזה". ענתה לי בעצב. "אני כמעט בת 16 ויודעת יותר. בין גבר ואשה זו אהבה אחרת. כשארווין מביט בך בעיני התכלת שלו מה את מרגישה?"

השפלתי את עיני. "מרגישה שקשה לי לנשום. גלי חום חולפים ונעים בכל גופי. כשהוא אוחז בידי איש לא קיים מלבדו ביקום ואני מרחפת".

לפתע, ריח שרוף מעיר אותי משרעפיי. אוי התנור… ואני עסוקה בחלומות בהקיץ. כותונת הכותנה הלבנה, אייך נזכרתי בך. כתמים צהובים נזרקו בך מפאת שיני הזמן אך את עדין איתי בארון.

סילבי חברתי, היכן את? היכן חברתי הטובה? גם אותך אוהב אהבת נצח. יש הרבה פנים לאהבה.  היום אספר עליך לקארין ולליאן הקטנות.

רוית ליפשיץ ציון- בלוג בסגנון והשראה
רומנטיקנית חסרת תקנה בעלת תשוקה ואהבה לעולמות העיצוב, הספרות, אמנות, אופנה, טרנדים ומגמות, תערוכות בעולם. בלוגרית רב- תחומית, יוצרת וכותבת תוכן, עיתונאית עיצוב, סופרת, מוזיקאית. רומן הביכורים שלי: "אהבותיה של אמה" יצא לאור בהוצאה עצמית בשנת 2018 והפך לרב מכר. נשואה ואם לחייל ולחיילת הממשיכים את דרכי האמנותית.