מלכוד 99 חלק ג'

מלכוד 99 חלק א'

מלכוד 99 חלק ב'

מאושש מעט מחום אדי המקלחת שהזרימו מעט נחמה בעורקיו הדוויים, יצא אל הקור המקפיא של הלילה והאיץ אל המרצדס. המרצדס שהייתה כל כך זרה במרבץ רכבי האספסוף שברחוב הבלתי נגמר, זרה כמותו בכל מקום שהגיע אליו, כמו מי שגבולותיו פרוצים ללא יכולת איחוי, ללא מסגרת שתוכל להלחימם, שתצליח להקיף את שטח ההפקר שנקרא חייו. הוא בדרך אליה ושניהם יחדיו בדרך לאן? לתהום בתחנה הסופית?

הזמן חולף והיא עדיין שם איתו, גם אם לא ברצף, לעיתים בחזית הרבה בעורף, אבל היא שם. מנסה לפענח ללא הצלחה כיצד אקראיות הפגישה ביניהם שהייתה אמורה להיות אפיזודה חולפת ולא יותר, הפכה לקשר מתמשך, למרות שפעמים רבות חשה שצף בו הנסתר על פני הידוע. האם המשיכה הלכאורה בלתי מוסברת אליו נבעה מצרור הניגודים שהווה עבורה, או אולי מאוסף הניגודים שהייתה היא עצמה? הוא משך אותה בטירוף חושים אך גם דחה אותה בשאט חשק, ידע להדליק את בערת התמיד שבתוכה ולכבותה בנשיפת אדישותו כשהיה לפתע מתנתק ונעלם, הדביק את פיסות לבה ושבר אותו כל פעם מחדש, היה השריטה העמוקה שלה שדממה מתחת לגלד החיוך, הוא כאב הבדידות יחד עם שמחת החיות. גם אם הביחד הזה אינו מושלם, לפחות לא כמו זה שנסיכות חולמות. לא הייתה בטוחה שהיא נסיכה אבל לוחמת בוודאי הייתה, אם לא כבר מזמן הייתה מוותרת עליו, כל כך הרבה פעמים ניסתה ולא הצליחה. כל פעם שהתרוממה מעל קצף גלי סערה של עוד מריבה וראתה את כתוביות הסוף של הסרט שלהם, היו מוצאים שוב הצלה זה בזרועות זו, נימשים לחוף מבטחים וממשיכים.

שעה שבין אשמורת תיכונה לשלישית, הוא עוד מעט מגיע לסף דלתה ויודע שהיא תפתח לו, היא לא ישנה עכשיו וכמו תמיד מטביעה את סערות נפשה בכתיבה. קיווה שעד שיגיע הזוויתיות החדה שלה תתרכך, הרי בשיחת הטלפון הזו כשאמרה את שלה וניתקה ידעה בדיוק איך יגיב, שלא ישתהה ויבוא עד אליה. הכירה אותו יותר משהכיר את עצמו, ידעה איזה מתג להרים בו ומתי, זה היה הכח שלה עליו ואולי גם שיווי המשקל שייצב אותם בלוליינות החיבור המטורף הזה. היא תהיה קצרה ועניינית, אמרה לעצמה, אין לה כח לשמוע פעם אחר פעם את ההתבכיינויות שלו על היום הקשה שעבר, על הבוס כפוי הטובה שחושב שקנה אותו ואפילו לא שילם, על הגעגועים שלו לריח גופה, שהוא חייב אותה. הרי אם רק יגע בה בקצה אצבע היא תימס ותשכח את המשנה הסדורה ששיננה בלבה שוב ושוב ורצתה לומר לו מההתחלה ועד הסוף, בלי הפרעות באמצע. רק רצתה שפשוט יקשיב בשקט, פעם אחת שיהיה כל כולו בשבילה, שלא יחפש את הכתף שלה, שיציע את שלו בלי שתבקש, כי היא לא תבקש. רוצה שיעכל את מה שיש לה לומר ויילך. אם יחזור שוב, יחזור מפוכח ובהכרה מלאה לחיים ואליה.

היא פותחת לו מבלי שהספיק לצלצל, מבט ראשון חטוף שנפגש וטורף את כל הקלפים והתכנונים של מה שנותר מהלילה הזה. נשימתם מצטלבת, בלי מילה היא מסובבת אליו את גבה ומובילה אותו אחריה, מנסה להתכחש למערבולת בבטנה. הוא עוצר אותה אחרי פסיעה, מסובב אותה אליו, רגע של חידלון ההיגיון בתיקתוק אחד של שעון והם נצמדים במקצב חושים שמעלים את כל הרעשים, שמאחה את כל הקרעים, שמצייר להם פיתולים מענגים, מרים אותם מהמצולות ומזרים בהם חיים.

לפחות עד הבוקר הבא.