ימי הביניים לא היטיבו עם נשים. האידיאל הנשי היה הנזירה, ובעקבותיה בחשיבות האשה הנשואה והאם. נשים שלא לקחו חלק באחד משני תפקודים אלו סבלו מעלילה של עיסוק בכישוף. למרות תיאורי האגדות של המכשפה כזקנה מכוערת עם שומה ענקית על פניה, לרוב ה"מכשפות" היו נשים צעירות, היפות ביותר בכפר (גרמת לגבר לסובב מבטו אחריך – כישפת אותו), נשים שעסקו ברפואה ובמיילדות (רקיחת העשבים להקלה על כאבים נתפסה כמעשה כישוף), ונשים אדמוניות (השיער האדמוני הינו "חותם השטן" בחברה שרובה בהירת שיער). מי שהורשעה בכישוף וטענה לחפות (גם לאחר עינויים מרובים) היה עליה לעמוד ב"מבחן המכשפות". במבחן זה היו קושרים את ידיה של הצעירה, וזורקים אותה לנהר הקרוב. אם טבעה – היא חפה מפשע, ואם היא הצליחה לצוף היא הוכרזה כ"מכשיפה" ודינה היה או תליה או שריפה על המוקד.
במאה ה-15 התפתח מיתוס נוסף על המכשיפות, שכונה "שבת של המכשפות". על פי מיתוס זה מכשפים ומכשפות עורכים סעודה קניבלית בה מקריבים קורבנות אדם לשטן, מחללים את סמלי הכנסייה ולבסוף חוגגים באורגייה המונית.
אירוע זה מעולם לא התקיים, אולם עמד בבסיסו של ציד המכשפות שקטל יותר מ-100,000 בני אדם.