נכנסנו לאולם התל אביבי שהתחיל להתמלא באנשים, אחרי שעלינו במדרגות הישנות. השעה הייתה שמונה וקצת בערב והזמנתי את בן זוגי איתי לתערוכה בעיר הגדולה. הרגשתי כל כך ברנז'אית, מוזמנת לפתיחת תערוכה במרכז העיר השוקקת. התלבשתי יפה, שמתי את השמלה האהובה עליי ועטיתי הבעה חגיגית במיוחד. כולם נראו שם ככה, יפים והמומים באותה המידה.
היא חיכתה בכניסה מוארת ומנצנצת. אין לה דרך אחרת להיראות. אחד הימים המרגשים בחייה, אין ספק. קיבלה את כולם כראוי לכלת המסיבה. מחבקת, מנשקת ומצטלמת. עפה באוויר, אלוהית, אבל מאוד נוכחת.
כשחיבקה אותי בכניסה לחשה לי: "כל כך רציתי לראות אותך כאן, את בטופ 5 של האנשים שרציתי שיגיעו". איך ידעה להגיד את הדבר הכי נכון? בטח אמרה לכל אחד שהגיע את הדבר הכי נכון. היא מרגישה לי כזאת.
הכרנו לפני כמעט שנה ,אני בוגרת מחזור שש ב"גיבור תרבות" והיא כמה מחזורים אחריי. היא כתבה פוסט חושפני ויפהפה על מחלת הסרטן. הפוסט תפס תאוצה מטורפת, הפך ויראלי בן לילה ממש. ראיתי אותו בקבוצה המשותפת, יחד עם תמונה שלה. היא נראתה לי מדהימה ממש.
במקביל, עבדתי על בלוג משלי. לי היה פחות אומץ. הוא היה בשם בדוי. אז היא פנתה אליי בתגובה לפוסט. לא יודעת מי אני ומחזקת. פניתי אליה בפרטי, חודש אחרי היא חגגה איתי ועם חברים שלי את יום ההולדת שלי. יש חברים שעוזבים אותך בשעת צרה, כי זה גדול עליהם. ויש חברים שהופכים להיות כאלה דווקא בשעות צרה. דווקא כשקשה לך, ומציעים לך את עצמם. מיכל שייכת לזן הזה של החברים שלי. זכיתי.
למרות שהסרטן פוגש כל אחת מאתנו במקום אחר בגוף ובזמנים שונים, יש בינינו סוד שאחרים לא יבינו. החרב שמונפת מעל ראשינו, ההבנה שהכל יכול להיגמר ברגע. תאוות החיים, הרצון למצות כל רגע. בשנייה שעברנו את מחסום ההבנה שאנחנו במלחמת הישרדות קיומית, אנחנו שייכות לאותה משפחה.
כמה חודשים לאחר ההיכרות שלנו חיבר בינינו עוד מעגל. מורה מהתיכון, שלימד אותנו בשנים שונות, במקומות אחרים, והטביע את חותמו כמו שרק הוא יודע. היא נשארה אתו בקשר כל השנים. אני חיפשתי אחריו רק כשגיליתי את המחלה. כשהוא שאל מה הקשר בינינו, שוב הבנתי. אנחנו שוב משפחה, מצד אחר. משפחה של ספרות, כתיבה, חמלה, ואהבה. כמו שתי נשים שהיגרו ממדינה זרה ויודעות לדבר באותה השפה.
נכנסתי לחלל התצוגה. התמונות תפסו את עיניי קודם כל. אחר כך הלכתי קדימה ואחורה בעקבות המילים והנשימה הפכה כבדה. התפרצתי בבכי, נפלתי על צווארה של מיכל והתעשתי תוך דקה. זה הערב שלה, אסור לי. היא חיבקה חזרה וניחמה אותי. כמה קינאה הייתה לי בה. הרגשתי בו זמנית את הדומה שיש בינינו, יחד עם שמחה והקלה על המילים שהצליחו להסביר את המורכבות של ההתמודדות. על להיות שבירה וחזקה.
הצפיפות והמילים הכניעו אותי. יצאתי תוך חצי שעה ונשמתי אוויר בעיר הולדתי. למטה חיכה לי בן זוגי. חיבק ולא אמר דבר. בדיוק מה שהייתי צריכה.
עוד תודה נוספה לי לרשימה. תודה לקרצינומה שנתנה לי את הזכות להכיר חברה חדשה. אישה מדהימה. איזה יופי.
