ואני, איך אני רוצה שייראו חיי? האם אני רוצה להיות אם לארבע בעוד כמה שנים? האם אני רוצה לטייל בעולם? אני כמעט בת 30 ועוד לא התקבעתי על מקצוע, אני עדיין בחיפושים, מרגישה לא פעם שאני הולכת לאיבוד בתוך העולם הזה, שכל מקצוע שתוכלי לדמיין קיים בו, אך מעטים המקצועות שאפשר גם להרוויח בהם שכר הגיוני וגם לחזור בזמן הביתה לגדל את הילדה שלי. בסופו של יום מלא הגשמה עצמית, יש ילדה שמחכה שאאסוף אותה מהגן. וזאת, אגב, גם אופציה – יש הרי אימהות שבוחרות לעבוד עד מאוחר ולהיעזר בבייביסיטר, בשכנה, בסבתא. זה אפשרי. לא חייבים לחזור הביתה ברגע שנגמר הגן.
ליל הסדר, תמונת מצב משפחתית, אחד מי יודע: אחת בהיריון, שתיים לא. אחת עובדת כבר שנים באותו מקום, אחת בדיוק עושה הסבה למקצוע טיפולי. אחת התחילה תואר שני. ואני, מה אני? אני לא הבן החכם, לא הבן הרשע. הלואי והייתי זה שאינו יודע לשאול, אבל השאלות דווקא לא נותנות לי מנוחה. אני הבן התם, זה שעומד מול העולם המרצד באלפי צבעים וצורות, לא מוצא את עצמו. עומד נפעם ומבולבל ושואל – מה זאת?
השאלות מופנות אלי גם מבחוץ, הסבתות הדואגות, האחיות המתעניינות, ההורים הדוחפים לפעולה. כולם רוצים לשמוע חדשות טובות, מחכים שאתן להם משהו טוב להיאחז בו. מחכים לתשובות.
אני אמא של באבי, ואני נאחזת בזה קצת יותר מדי. מאבדת את עצמי האחרת, זאת שלפני שהיא נולדה. נכון, יש לי חברות, יש לי תחביבים, אבל כולם כוללים אותה ומתנקזים אליה. ואני, כשאני לבד, מרגישה פתאום ריקה. שומעת פעימת לב אחת פחות, והיא חסרה. עוד רגע חוזרת, ואני חיה בין זמני העירות שלה, בין הביקורים שלה אצל סבא וסבתא או אצל חברה, מדלגת על מרווחי הזמן והמקום. וזה נדמה כאילו למצוא לי חיים משלי, מעבר לילדה הקטנה הזאת, זו לכאורה בגידה בה ובתפקיד שלי כאמא. השכל והלב מתנגשים, השכל קורא להתפתחות אישית. הלב אומר לו, חכה, תן להסניף אותה עוד פעם אחת. תן להתמכר עוד רגע קט. ואני יושבת ותוהה, מה נשתנה – אצלי, אצלה, בעולם. איפה אני בספירת המלאי של ליל הסדר הזה ואיפה אהיה בספירה של השנה הבאה. מה נשתנה? שבכל הלילות אנחנו זורמים, חיים, מתקיימים. הלילה הזה העמדנו הכל בסימן שאלה אחד גדול, ופתחנו פתח לתשובות להוציא אותנו מהמצריים שלנו.