מחר אני אהיה כה רחוקה….

בחורה עם מחשב נייד

בהתחשב בכמות הילדים שאנחנו משאירים מאחור מדובר בפעולה ממש לא אחראית..

מדובר ב16 נפשות רכות, מתוקות זכות וטהורות ( תלוי כמובן באיזו שעה משעות היום, מה זווית  השמש, כיוון הרוח ועוד  מני השפעות הורמונליות קוסמופולטיות ועוד).

אבל, פעמוני החופש מדנדנים כל כך חזק שתיכפ ממש עוד מעט והם גוברים על נעימת הנושא של המצפון.

זה עומד לקרות! ממש!

הקירח ואני נוסעים לאיטליה ובאמתחתינו שני דרכונים בלבד. שני מושבים במטוס.

בעוד שעות ספורות נעמוד על כבש המטוס רוח תבדר את צעיפי הקליל עיני מצועפות בחן ששמור רק לאלה ששתו קפה לפנות בקר בטרמינל עם הבעל שלהן בלבד.

ננפנף לארץ הקודש  לשלום באלגנטיות, אבל לשמחתינו לא יהיה שם איש ממכרינו שיזיל דמעת פרידה. את כל אלה השארנו בבית!

ולא שחסכו מאיתנו את הדמעות, לא לא. לפי שרשרת המזון וההיררכיה, ראשית הבכורה שמיהרה להדגיש שלה יש בגרות ממש בקרוב והיא ממש לא מתכוונת לקום לצורר בלילה.. הנער והשפמפם מיד שלף הבטחה מקווצ'צ'ת מלפני כך וכך זמנים שתוכנה כדלקמן: אני הבא בתור לנסוע לחול!! (מה שבאופן כזה או אחר נכון אך ממש לא רלוונטי כרגע, אותנו לא מבלבלים בעובדות!). צעיר הבנים שאוחז באופן מצער בסיוטי לילה ובדאגות רבות כאילו כלכלת ובטחון המדינה המשוגעת שלנו בידיו הגיב כמתבקש: בבהלה. והצורר, תינוקת שמנמנה ומאלפת ביום-יללנית על וגורמת לעילפון בליל הגיבה בהצמדות יתרה ויללות קורעות לב שעיקרן: קחו אותי בידיים ואל תורידו לעולמי עד!

במילים אחרות: אמא ואבא היקרים. אין ראויים מכם לחופשה קצרה ומרעננת. הרווחתם אותה ביושר. סעו ותהנו. נהיה בסדר!

מה נראה לכם שזה לא התרגום הסימולטני?? מה? לא שומעים….

נמשיך, ילדי המשפחתון פצחו בשלל תופעות, יללת ממארת, מכאובים שדורשים טיפול דחוף שלא לומר בהול, דברת יתר, חבקנות מוגברת וחלוקת מחמאות וסופרלטיבים.

מעולם לא נתקלתי בעבר בכל כך הרבה דרכים לספור הלוך ושוב מלמעלה ולמטה חמישה ימים. מסתבר שבאיזורי מחיה מסוימים חמישה ימים הם הרבה יותר מחמש כפול עשרים וארבע.. ופרידה לצורך נסיעה היא זירה פרוצה ומאיימת.

הסברתי שנשוב, שזה יעבור בטיל. שיהיה בסדר. חלק האמינו. חלק פחות.

טוב, אי אפשר להגיד שזה לא נגע לליבי, אחרי הכל לב רחום וחנון נושאת אני בקירבי, אבל כפי שציינתי מעלה, הדינדון מחריש אוזניים.

והנעימה  של "עמוד האש" שהיא כמובן נעימת הנושא של המצפון (זה שלי הפרטי..) כמעט ולא נשמעת עוד.היא נבלעת לה כקצף ביצים המקופל בעדינות אל בלילת עוגה.

סתם.. בעודי מקלידה פוסט זה מצווחת השמנמונת בעוצמה חזקה פי מיליון מזו של פעמוני החופש.. על אף גילה הצעיר:  שנה ותשעה חודשים  חושיה חדים והמזוודה הארוזה ומילות הפרידה (המלצה של פסיכולוגית מוערכת) שאמרתי לה (אבא ואמא יקחו תיק גדול ויסעו לטיול, ואז יחזרו.. )ממש לא עושות את העבודה!

אוף.. המראה הזוהר שלי על מדרגות המטוס מתעמעם והולך, לא יודעת אם באמת יפה כל כך בצפון איטליה כמו שסיפרו. ובכלל אסור לי לאכול קמח, אז מה כולם יאכלו ואני יסתכל עליהם. לא שווה..

אבל..מצד שני, הכרטיסים שולמו, לא נעים מחכים לנו.

וגם, כשאסע לא אשמע אותה צורחת. יספרו לי. בטח יספרו.  אבל אז אני יכולה בדיוק לא לשמוע כל כך טוב..

היא נרגעה. לעת עתה. עוד ארבע שעות אנחנו באוטו בדרך לשדה. מקווה שתישן  רצוף עד שנצא.

אני מדמיינת לעצמי את הקירח ואותי כשתי תרנגולות חופש מדושנות. מסתובבות באחו ירקרק וריחני ומלקטות זרעוני פסטה ופוקצ'ה.

בסוף עוד נטיל ביצי חופש, אופס סליחה ביצי קינדר. הרי חייבים להביא משהו במתנה לילדים.

קוד קודה. קוקוריקו.