"מדים ירוקים לא ייכנסו יותר לבית שלי" אמר האב

הנה אני, ילדה אישה בת 19.5, קצינת ח"ן- ת"ש ונפגעים, שבעצמה זקוקה ליד מכוונת, אחראית לרווחתם של כאלף חיילים/ת, מפקדת הבנות ואחראית על הקשר עם המשפחות השכולות של החטיבה. ספורי שכול שאינם מרפים ממני. גם היום.

ורד 3

משפחת השכול

מוזר, אבל את החלק  של "הנפגעים" בתפקיד שלי אהבתי יותר מכל.  משהו בתוכי הכיר היטב את המוות. בחלק הזה הייתי חופשייה להיות אני. לא מפקדת ולא מצילה של אף אחד.  רק בן אדם, ילדה אישה אמפתית, קשובה ומחבקת. ליבי היה נפתח ומתמלא ברגש חם למול כל משפחה שפגשתי, לא התביישתי לבכות עם ההורים השכולים או לשתוק איתם ביחד, להביט בתמונות בנם שאיננו עוד ושאותו לא הכרתי, אלא, דרכם. להקשיב לסיפוריהם על הכשרונות שנגדעו באיבם וללמוד מהם מה זה אומר-  להמשיך, למרות הכל.  תמיד גילו עניין בתוכניות שלי לעתיד ואהבתי לחלוק עימם חלומותיי.

עד היום, 25 שנה אחרי אני זוכרת כל אחד ואחת. אני זוכרת את שמות המשפחה ואת הדרך לביתם, את הסיפורים על ילדיהם ובעיקר זוכרת את תחושת החלק השותק החסר, החלק שחיבר ביני לבינם. במשך כמה שנים אחרי השחרור מהצבא עוד הייתי מרימה טלפונים בערבי החג ולעיתים מופיעה באזכרות ..עד שהחלטתי לשחרר באמת.

פתק שמצאתי במעטפה ישנה עמוסת מכתבים מתקופת השירות בה היו מכתבים ופתקים מחברות, ממפקדים, מקולגות ומחיילים. בקשות ת"ש,  נושאים לישיבות, ברכות ורשימת שמות החללים ומשפחותיהם. מאחת המשפחות קיבלתי מתנה קטנה ופתק שהוצמד לה בביקורי האחרון אצלם:

פתק

שלושה סיפורים

תמיד חוגגים יום הולדת

בבית הפרטי במושב בדרום נשמע ציוץ אינסופי של ציפורים. אישה מאירת עיניים הכניסה אותי ואת הנהג שהתלווה לביקורי הראשון בביתה. היא הייתה אם שכולה פעמיים- שני בניה, הביולוגי והמאומץ, נפלו בהפרש של ימים ספורים זה מזה. השיחה הייתה נעימה ונסובה על החיים, בעיקר. על בע"ח הרבים שגידלו בחצרם והיוו מקור נחמה זעיר. לפתע, ציין הנהג שהיום הוא יום ההולדת שלי. "אז, זה מה שאת עושה ביום ההולדת שלך"? – שאלה,  באה לבקר אותי?"  "אני לא ממש חוגגת", הסברתי בחיוך מבוייש. "אין דבר כזה, פסקה בעדינות, יום הולדת חוגגים-  אני בטוחה שיש לך מספיק סיבות לחגוג". אמרה וקמה מכסא העץ ליד שולחן האוכל הגדול סביבו ישבנו כולנו. נעלמה לדקה או שתיים וחזרה עם בקבוק וגביעי שמפנייה.  זו הייתה השמפנייה הראשונה שלי. "לחיים", השקנו הגביעים. "לחייך ענת, מזל טוב ליום הולדתך ה- 20 ושיהיו לך חיים טובים" ברכה אותי וחייכה בעיניים אוהבות ויודעות. דמעות עלו בגרוני ובמאמץ גדול לא בכיתי מהתרגשות. באתי לנחם ויצאתי כה מנוחמת. מבינה משהו חדש על חוסן, אהבה וחיים.

גביעי שמפנייה

 

הירוק הזה לא נכנס אלי הביתה

הצבע הירוק עשה לאבא מאוד לא טוב. הוא הציץ מהחלון אבל לא אותי ראה. את המדים הירוקים ראה. רצה לנעול הדלת על אף שקבעתי עם אשתו לבקרם. והיא רצתה שאבוא. רצתה לדבר. לשמוע מה קורה בחטיבה, לספר סיפורה. זוג הורים ששיערם הלבין באחת, עיניהם זגוגיות משהו, סיגריה בידם ובגופם רעד קל. האם הכניסה אותי לבית וביקשה מבעלה שימשיך לצפות בטלוויזיה בחדר הסמוך. הציעה לי קפה שחור ועוגיות וישבנו לדבר. דיבור אישה אל רעותה. אחרי זמן מה, התפרץ האב לסלון צועק מילים לא ברורות. מנסה להסביר לי כעסו על הצבא וככל שהוא מסביר כך גובר קולו, פניו מתאדמות וידיו רועדות ללא שליטה. "הצבא אשם" הוא צעק והניף ידיו, מתקרב אלי. "אני מאשים, הפנה אצבע מאשימה כלפיי כמעט נוגע בי, אני מאשים את הצבא, לקחו את הילד ונשארתי בלי כלום". "למה באת? את בכלל יכולה לעזור לי ? כל פעם מישהי אחרת , מי צריך?" זעק. אשתו ניסתה להסותו להרגיעו " זה לא בריא לך ככה, תירגע, היא לא עשתה כלום היא לא אשמה". שתקתי, הבטתי באבא ואמרתי שאני מצטערת. מעבר לזה לא היו לי מילים חכמות להגיד. חשתי שהאדמה נפערת תחת רגליי . בעצם- למה באתי? בשביל מה?  שאלה טובה. באתי כי הצבא שומר על קשר עם המשפחות השכולות וכעת זו אני שהייתה בתפקיד. "את רואה, זה מה שנהייה מאיתנו מאז, חולים ובוכים" אמרה האם. מציתה סיגריה נוספת ביד רועדת ואני מישירה מבט מבין (מה באמת כבר הבנתי?)  ומלטפת את ידה ארוכות.

IMG_20140503_224736

מוות בפעם שנייה

הידיעה על הפיגוע בבבית קפה מומנט בירושלים עצרה את השיטוט שלי אחר כותרות מעניינות בעיתון. אחד משמות המשפחה של ההרוגים, היה לי מוכר. אותו שם משפחה ועוד בירושלים ובאותה השכונה. יותר מדי מוכר. התחלתי לברר הפרטים וגיליתי שמדובר במשפחה שהכרתי. בפעם הראשונה, ביקרתי את האם האבלה ששכלה את בנה הבכור כשהייתי בתפקידי בצבא. זה היה אחד הביקורים העצובים ביותר שחוויתי, הבכי העמוק של האם, העיניים הכבויות לצד העדינות והאצילות בה החזיקה עצמה למען ילדיה האחרים הייתה מרשימה ופרטה על כל מיתר חשוף שלי.  בפעם השנייה, כבר הייתי אם לשלושה בעצמי, בדיוק ילדתי את בני הצעיר, נדב. כנראה קצינת נפגעים נשארת לעולם קצינת נפגעים. היה לי ברור שאני נוסעת לנחם את המשפחה האמיצה הזו. זה לא המינוי הפורמלי שעשה אותי כזו.  הפעם, האם נראתה אחרת. במובן מסוים, חזקה יותר מבעבר, כאילו השלימה עם המוות שמצוי בחיים ולמדה לחיות לצידו. בערב בו הגעתי אכלו בני המשפחה שנותרו תבשיל אורז עם עשבי תיבול ובשר. ישבתי לאכול עימם וזה היה אוכל כה מנחם, ביתי ועשיר בטעמים. חשתי שהם שמחים בביקורי זה. זכרו ביקורי הקודם. בבית ריחפו סימני השאלה באוויר, מנסים להבין בענווה מהו פשר הגורל הזה שנפל עליהם? מכת בכורות ומכת הזקונים: מה אלהים רוצה להגיד להם?

ויש עוד. אותיות שהרוח הפילה מלוח ההנצחה בדיוק באמצע הטקס, אישה שביקשה שאמשיך לבקרה כי היא אוהבת את השיחות ביננו ואלו שביקשו שלא כי זה כואב. סיפורי שכול  עשויים מעצבות, יגון וגעגוע וגם אם יש בהם שמחה וסוף טוב יש בהם חור גדול פעור שלא יימלא לעולם. לאנשים אין באמת תחליף. יש אחרים. השכול והאובדן, למדתי, הוא חלל שמזמין אותנו לצמוח ולהצמיח משהו חדש ואחר בתוכינו אל הדיאלוג שלנו עם העולם.

טבע החיים הוא – חיים מוות חיים. ובמותם, ציוו לנו את החיים.

 

IMG_20140503_224959

מקווה שכולם בטוב, כל אחד במקומו, בעולם הזה ובעולמות אחרים,

23 החללים שמעולם לא הכרתי והוריהם שאת כולם אהבתי.

ענת חנה עשת

ערב יום הזיכרון 2014.

תגובות ולייקים יתקבלו באהבה וישמשו כעדות וזיכרון להמשכיות הכתיבה שלי אליכם:)