מאחורי הגדר

גדלתי בסביבה תומכת.ילדות בתוך גלויה. עדיין ילדת פרחים. עדיין מאמינה באהבה.
מאמינה שאפשר גם בעולם בחוץ,לחיות ללא הגדרות האלו שאנו בונים סביבנו,בין אנשים,בין מדינות.
הגדרות וההגדרות האלו מגבילים אותנו. את החופש שלנו ושל ילדינו לחיות בעולם מתוקן יותר

גדלתי בסביבה תומכת. נולדתי ב – 1975, ואת שנות ילדותי והנעורים שלי, העברתי בחממה, בקיבוץ. על שפת ים כינרת. תתארו לכם, זה כמו לגדול בתוך גלויה. אגם נוצץ נפרש מולך,ממול העיר טבריה וממעל שם הרי גולן. בימיי עדיין לא הייתה גדר שהקיפה את שני גני הילדים הגדולים(בימיי גם היו יותר ילדים) "גן רקפת" ו"גן ורד". היינו חופשיים,להסתובב בחצרות הקיבוץ,להתרוצץ יחפים על המדרכות הלוהטות,לאסוף תמרים בטעם דבש, שנפלו ישר מהעץ. לנסוע באופניים,היה דבר של מה בכך. בית הספר היסודי היה כמו בית. הייתה לנו פינת חי עם ברווזים ודיר עזים, דיר כבשים ולול תרנגולות, חמורים,גן ירק וחממה, היינו באים לבית הספר בשעת בוקר לפני הלימודים,לעבוד במשק החי,להאכיל את החיות. היינו הולכים לשעורי שחייה בכינרת,תתארו לכם. גם אחרי הצהריים בית הספר היה מקום בילוי,היינו באים לשחק בחצרות בית הספר. השער תמיד היה פתוח.

אני זוכרת היטב את הטיולים. להר סוסיתא ,ל'צוק הלבן','חמשת הבובות','סלע הרקפות'. הכרנו היטב את שמות הפרחים וניחוח החרדלים. היינו אוספים מנגו מהמטעים. טעמנו את הטעם המתוק של הילדות. לכסף לא היה ערך ממשי, היינו הולכים לסופר המקומי ורושמים הכל על ההורים. גדלנו בעולם של שפע,לא היה חסר לנו דבר. את הבגדים היינו מחליפים במחסן הבגדים. אני זוכרת שהפעם הראשונה שנסעתי לקנות בגדים עם אימא,זה היה לכבוד הבת-מצווה. תתארו לכם. את ימי ההולדת היינו חוגגים ביחד עם בני אותו החודש,בבית הילדים. היינו מטיילים מחוף לחוף. אוספים חלוקי נחל. היה משהו חופשי בעולם הזה שגדלתי בו, במרחבים האלו, רצים יחפים בדשאים,בין הממטרות. משהו תמים וילדי ומשוחרר,עולם הרבה פחות חומרי,עם הרבה פחות חוקים ותקנים. עולם ללא מסכים,ללא מכשירים סלולריים וללא אינטרנט. תתארו לכם.

השוק הראשוני במפגש עם העולם בחוץ,היה בצבא. אני זוכרת שבטירונות,כל הזמן רק בכיתי,עולמי הקטן והמוגן נמוג והתנפץ לרסיסים בעולם המדים הירוקים,הילדים עם הרובים,המפקדים,הפקודות. ואני ילדה של שלום,רק רציתי לברוח. שמחתי שזכיתי להיות אישה ולשרת רק שנתיים. שמחתי עוד יותר שקיצרו לי את תקופת השירות, לשנה ושמונה. השתחררתי מהצבא בשנת 1995,אני זוכרת זאת היטב,גם כי חגגתי יום הולדת 20 ביום השחרור ובעיקר כי זה היה שבוע אחרי רצח רבין. ואני ילדת פרחים,הסתובבתי ברחובות תל אביב והעיר עייפה ועצובה. עוד בום. עוד חלום שנגוז והתפוצץ לרסיסים, שלקח איתו למטה את התקווה האחרונה שנשארה, לדו קיום אמתי,שהיה נדמה ולו לרגע אחד,שעדיין אפשרי במחוזותינו. הפעם השנייה שנכוויתי הייתה במעבר לתל אביב,הנה אני רונית הקטנה והנאיבית, הולכת ללמוד עיצוב גרפי בעיר הגדולה. מבחינתי להפוך לעכברת עיר היה סיפור לא פשוט,בתוך תוכי עדיין הייתי עכברת כפר קטנטנה,אבל בואו נגיד ששרדתי ואחרי שלוש שנים שבתי הביתה,לכינרת שלי.

הבום השלישי התפוצץ לי ישר בלב,שנחתתי ברחובותיה הלוהטים והמזוהמים,של ניו-דלהי. פתאום החיים קיבלו מימד שונה,מכל מה שהכרתי ופגשתי עד עכשיו. זה כבר היה שוק והלם תרבותי בממדים נרחבים יותר. הילדים הרעבים ברחוב, האנשים החיים בפחונים, העיניים השחורות המבקשות דבר מה,הניבטות בך מכל עבר, הפכו לחוויה צבעונית מרתקת,אך לפעמים גם מתעתעת. החזרה מהודו הייתה מבלבלת לא פחות,המעבר החד הזה,לא עבר חלק. חזרתי רונית קצת אחרת,ללא הגנות, ללא קליפות,חשופה לגמרי. עם שובי עברתי משבר פסיכוטי ונאלצתי להתאשפז. אז אבחנו לראשונה בגיל 29, שיש לי הפרעה דו-קוטבית.

לפני ארבעה חודשים,עברתי בפעם השנייה בחיי התקף מאני ומשבר פסיכוטי. נאלצתי לאשפז את עצמי במחלקה הפסיכאטרית הסגורה בעכו. עוד בום. תתארו לכם. כמה בומים יכולה אישה קטנה לספוג. לאחר שבוע במחלקה הסגורה,שם איזנו אותי תרופתית, עברתי לאשפוז במחלקה הפתוחה. שם התאפשר לי לצאת החוצה ולטייל לאורך הים, שגדר ברזל חוצצת ביני לבין העולם החיצון,החופשי כביכול. להקות של ציפורים נדדו מעליי,ואני מתבוננת רחוק הלאה,בשקיעה שמאחורי הגדר. מבקשת כנפיים.

12 שנה עברו מהמשבר הראשון,מאז גיל 29. במהלכן שיקמתי את עצמי,ועברתי תהליך אמיתי של שינוי,של צמיחה מתוך משבר,של התפתחות ולקיחת אחריות אישית על החיים שלי. יום לפני האשפוז האחרון,עדיין עבדתי. הבנתי שאני לא בסדר, רק ביום למחרת שקמתי בבוקר ולא הלכתי לעבודה. האשפוז האחרון היווה בעבורי חוויה מתקנת, בניגוד לקודמו. השהות בבי"ח אפשרה לי במשך חודש,לנוח מכל העולם שם בחוץ, להתאזן תרופתית ולחזור לרונית שאני מכירה. האשפוז אפשר לי רגע של נשימה,כי בבית חולים מותר לישון מתי שצריך, חולשה זו לא בושה ומותר גם לבכות, לשתף, לדבר, להיות מי שאתה, בלי פילטר. מה שלפעמים העולם בחוץ לא מאפשר ולוקח ממני את השקט שלי, בתובענות שלו ובקצב שלו.

גדלתי בסביבה תומכת. ילדות בתוך גלויה. עדיין ילדת פרחים. עדיין מאמינה באהבה. מאמינה שאפשר גם בעולם בחוץ לחיות ללא הגדרות האלו שאנו בונים סביבנו,בין אנשים,בין מדינות. הגדרות וההגדרות האלו מגבילים אותנו, את החופש שלנו ושל ילדינו לחיות בעולם מתוקן יותר.

[youtube kmEs3RF3stg nolink]

 

 

רונית לביא
רונית לביא. בת ארבעים וחמש רווקה+חתולה. מציירת מנדלות וכותבת. על ההליכה בשבילי החיים וההתמודדות היומיומית עם מאניה ודיפרסיה.